הגיל או התרגיל?, כוווולם להכנס ולקרוא!! שווה!!
תקראו את זה משו ממש יפה עם מוסר השכל...
למרות שזה ארוך הסיפור ממש זורם טוב :]]
הצליל המעצבן שבחרתי להיות שעון מעורר התחיל להתחזק, והזכיר לי שהגיע הזמן להתעורר משנת הצהריים הקצרצרה שתפסתי לעצמי, ולהתחיל להתארגן לעבודה.
האמת שבדרך כלל, עד עכשיו, הייתי צריכה רק משהו כמו 15 דקות כדי לזרוק על עצמי איזשהו בגד, להעמיד פנים שאני מאופרת, ובעצם- לסיים להתארגן לעבודה.
אבל בשבוע האחרון, פתאום 15 הדקות המסכנות של קודם התחילו להיגרר ללא פחות מ- 40 דקות, מינימום.
זה מה שקורה כשנדלקים על קטין חתיך שעובד חנות לידך בקניון. פתאום משקיעים בהופעה לעבודה.
"וואו, מישהי כאן נראית קצת טוב מדי בשביל העבודה... מה קורה?.." רותם חייכה אליי, וזרקה גם קריצה פנימה. חמודה. היא יודעת יפה מאוד למה התגנדרתי כל כך לעבודה.
חייכתי אליה בחזרה סוג של חיוך מפליל, ונכנסתי פנימה כדי שנוכל להחליף משמרות "סתם, את יודעת, יכול להיות שאני הולכת לשבת עם שירן נעמה ואלינה ב"ארומה" אחרי העבודה" .
"כן, ברור. אגב, מור צריך להגיע קצת יותר מאוחר כדי לשלם לך על שני אייס קפה וקולה אחד. פשוט לא היה עליו מזומן" היא המשיכה לחייך אליי ואז התקרבה אליי ולחשה "אז אולי כדאי שתורידי את החולצה של העבודה, ותישארי עם החולצה שלך. המחשוף הזה עושה לך טוב" "היי, אני מוחה" לבשתי פרצוף זועף. "אין מצב שאני אצא עם מישהו שיותר קטן ממני" "נכון, בגלל זה הגופיה השחורה הפצפונת הזאת, נכון?" היא נתנה לי נשיקה על הלחי, ויצאה.
אוף. הוא לא ממש קטין, הוא קטן ממני בסה"כ באיזה שנה וחצי ובהחלט אחד השווים, אבל בכל זאת, מוזר לחשוב שכל כך בא לי על מישהו בגיל של אחי.
כשחושבים על זה מהצד, אני כמעט בת 22, והוא בן עשרים. טוב, כמעט. עוד כמה ימים יש לו יום הולדת.
אבל עדיין...הוא סוג של פצפון.מה שמכניס אותי לסוג עצבני של באסה.
זה מצחיק אותי כשאני חושבת על זה, כי אני דופקת הופעות לעבודה כבר שבוע, ולא מפסיקה לפלרטט איתו בכל פעם שהוא עובר, אבל יודעת שלא ייצא מזה שום דבר, ולו בגלל הגיל שלו, למרות שהוא רגיל להיות סוג של פלייבוי. גם של מבוגרות ממנו, לא רק בשנה, שנתיים.
אחרי חצי שעה בערך, בזמן שניסיתי להעביר את השעמום העצבני ששרר בעבודה במשחק סוליטר בפלאפון, שמעתי את הקול שלו. "שלום, יפה. מה איתך היום?"
פאק. איך הוא עושה את זה? ממצמץ וגורם לי לרצות להשכיב אותו כאן על רצפת הקניון ולבצע בו מעשי סדום קשים ביותר??
הוא התקרב אליי, קרוב כל כך עד שהייתי בטוחה שהוא יהיה מסוגל לשמוע איך הלב שלי דופק בצורה מטורפת, ונישק אותי בצוואר.
כן, ככה הוא אומר לי שלום בצורה קבועה. מעניין איך אמירת שלום יכולה להיות מחרמנת כל כך.
"הכל טוב, אתה יודע.. עובדים" חייכתי וניסיתי להישאר הכי אדישה בעולם שאני רק יכולה. קשה לי להאמין שמישהי באמת הצליחה להישאר אדישה אליו אי פעם.
"יופי, טוב לשמוע. באתי לשלם על מה שלקחתי בצהריים. רותם אמרה לך?" הוא חייך אליי שוב והושיט לי את הכסף.
"כן, אין בעיה" החזרתי לו עודף, וקלטתי אותו בוחן אותי- בדיוק התגובה שרציתי כשלבשתי את הגופייה הזאת.
"אז מה.. עושה היום משהו מיוחד?" יופי. איך אני יוצאת מזה בדיוק? השד יודע כמה הייתי רוצה לענות לו עכשיו ש"כן, אותך" אבל אין מצב שאני באמת הולכת לפתח מערכת יחסים עם מישהו שקטן ממני בשנה. אני ארגיש ממש פתטית, שלא לדבר על כמה שאחי הולך להציק לי אח"כ כשהוא ישמע שיצאתי עם מישהו מהשכבה שלו.
"אתה יודע, אני עובדת עד מאוחר היום ולא ממש נראה לי שיהיה לי כוח לעשות משהו אחרי העבודה" הרגשתי כאילו המילים יוצאות לי מהפה בלי שהרצון שלי ממש יהיה מעורב בכל העניין.
"וואלה... טוב, אם תתחרטי, את יודעת איך למצוא אותי" הוא חייך אליי, וקרץ. התשובה שהגיעה ממני אח"כ כנראה הייתה תשובה שהוא לא ממש ציפה לה לפי התגובה.
"לא נראה לי כל כך שאני הולכת להתחרט.. נראה לי עדיף שתפרוש עכשיו ,לפני שנגיע למצב מביך באמת, סבבה?"
בימים הבאים, הוא התנהג בצורה קצת קרירה כמו כל בחור שנפגע לו האגו מדחייה, אבל השתדלתי להתעלם, ולהתנהג כאילו לא קרה שום דבר.
בכל פעם שהעניין חלחל לי שוב לתודעה באיזושהי צורה, פשוט הבנתי שאין שום דרך שאני אוכל לנהל מערכת יחסים עם מישהו שקטן ממני.
יום אחד, הוא הגיע לקנות שתייה, יחד עם עוד מישהו שנראה כמו אחיו. או.קיי.
אם עד עכשיו חשבתי שמור שווה בטירוף, אז ממש חיכתה לי הפתעה. אבל ממש.
הוא נראה כמו הכפיל המשודרג ברמות של מור, גבוה ממנו בהרבה, עם גומות חן שהיו חסרות למור, ושיער ארוך. בשנייה שראיתי אותו, כל מה שיכלתי לחשוב עליו היה שאיזה מלאך למעלה תפס איתי שיחה של איזה עשר דקות כדי לשרטט מישהו, ואז החליט להפיח בו רוח חיים, ולהוריד אותו למטה, לכדור הארץ, אליי.
"היי, מה נשמע?" מור הביט בי כשהוא מחזיק שני בקבוקי קולה מזכוכית.כמובן שהשלום שלו הפך להיות הרבה יותר אדיש, שלא לדבר על זה שאפילו נשיקה בלחי כבר לא קיבלתי.
"הכל סבבה" ניסיתי לחייך אליו בלי להזיל ריר על אחיו, משימה שהייתה קשה מאוד לביצוע. הוא לעומת זאת, זרק אליי "היי" מנומס, חייך,שילם על שניהם, ואחר כך נעלם עם מור לחנות.
בערך שלושה שבועות אח"כ, מור טס לחו"ל למשך חודשיים בשביל להשתתף באיזושהי תחרות, וכל העניין הזה כמעט ונמחק מהתודעה שלי. כמעט, כי מדי פעם בפעם, למשך חלקיקי שניות צצה לי התמונה של אחיו בראש, כשאני משתדלת לנער אותה משם בכל פעם.
משהו כמו שבוע אחרי, בזמן שניסיתי שוב להעביר את השיעמום, הפעם במשחק סנייק במכשיר הפלאפון, הרגשתי במישהו עומד לידי ואומר "היי. מה קורה?"
הרמתי את הראש, ופתאום הוא פשוט עמד שם. כמו איזה אל יווני, מושלם בדיוק, לא,סליחה- יותר ממה שזכרתי אותו. ערן, אחיו של מור.
הצלחתי לגמגם איזה "היי" חלוש, ועד היום, אין לי מושג איך גם אותו הצלחתי להוציא מהפה."את זוכרת אותי?" הוא הסתכל בי עם מבט די מופתע, משהו שלא ציפיתי לו, כי עם רמת המושלמות שלו, הייתי בטוחה שיהיה לו ביטחון עצמי שקובע שכל יצור נשי צריך לזכור אותו אחרי שתי שניות של הכרות.
"כן, בטח, אחיו של מור, נכון?" החלטתי לא לנקוט בעמדה אדישה. הוא בכל זאת הצליח לזכור אותי ממבט חטוף אחד, ומ"היי" נימוסי יחיד. זה בטוח אומר משהו, לא?
את אותו אחר צהריים בילינו ביחד, פשוט מדברים וצוחקים, ומגלים שיש לנו המון במשותף. עם כל דקה שעברה, פשוט הרגשתי שאני נמסה יותר ויותר. התאהבתי. לחלוטין.
איכשהו, התחלנו למצוא את עצמנו מבלים ביחד יותר ויותר בצורה אפלטונית לחלוטין, כשאחרי שבועיים, בזמן שאנחנו יושבים בחוף הים, החלטתי שנמאס לי להיות על תקן ידידה בלבד, ושהגיע הזמן שיבין שאני מעוניינת בהרבה, אבל הרבה יותר.
תמיד עשיתי דברים לפי צו הלב, ובדרך כלל הרבה אומץ היה מעורב בהם, רק שהפעם, איכשהו, לא יכלתי להביא את עצמי למצב של לנשק אותו, מרוב הפחד להידחות.
באיזשהו שלב, אחרי סחף בריא של צחוק, פשוט השתתקנו שנינו. הקול היחיד שנשמע היה רחש הגלים, ומלבד הצליל שהשמיעו, הייתה דממה מוחלטת בינינו, רק ששנינו הרגשנו איתה נוח לחלוטין.
הוא חיבק אותי מאחורה, ופשוט נשארנו לשבת ככה במשך עשרים דקות לערך. באותן דקות בזרועות שלו, ידעתי שאם אני אמות עכשיו, אני אמות מאושרת, עוטה חיוך מטומטם על הפנים.
פשוט לא רציתי ללכת.
הנשיקה שקרתה כמה דקות אחר כך, פשוט נראתה כמו הדבר הכי טבעי בעולם, מובילה ישר אחריה לאהבה מושלמת ומדהימה על החוף, ממש לאור השקיעה.
ביום למחרת, כשאני מתקיימת על משהו כמו שעתיים של שינה באותו לילה, הגעתי כולי הפוכה ומאושרת לעבודה, עם חיוך שכאילו צוייר על ידי טוש לא מחיק על הפרצוף.
כמובן שהחיוך שלי גרר בצורה כמעט אוטומטית חיוך סקרנות של רותם, מלווה בשאלת ה"יפה לך על החיוך הזה על הבוקר. מה קרה? מי המאושר?"
"אוף, בובה... את לא מבינה. הוא מושלם. פשוט מושלם. את הולכת לכעוס עליי ובגדול שלא סיפרתי לך שום דבר במהלך השבועיים האחרונים, אבל עד אתמול בכל מקרה לא קרה שום דבר". עם כל מילה שיצאה לי מהפה, חיזקתי את פרצוף הכלבלב שלי, עם העיניים המסכנות, כדי לנסות ולרכך את הנזיפה שלה בי כמה שיותר. ידעתי שהיא לא אוהבת במיוחד כשאני מספרת לה ידיעות חמות כל כך אחרי שהספיקו להתקרר קצת. היא אהבה לשמוע אותן מיד בצאתן מהתנור.
"נו, אז כדאי לך להתחיל לשפוך ומהר, ושיהיה בתמציתיות בבקשה. אין לי כוח להרחבות שלך עכשיו".
התחלתי לספר לה על התגלגלות העניינים, ועל איך שמצאתי את עצמי מאוהבת דווקא באחיו של מור, כשאני יודעת אחרי אתמול שהוא מרגיש בדיוק כמוני, רק ששמתי לב עם כל משפט ומשפט שיוצא לי מהפה שהעיניים שלה מתעגלות משנייה לשנייה והיא נראית כאילו מתאמצת בכל כוחה שלא לצחוק.
"ואז פשוט התנשקנו ו... טוב, את רוצה להגיד לי מה לעזאזל מצחיק כל כך? אני יושבת ומספרת לך כבר עשר דקות, ואת נראית כאילו אני משחזרת לך איזה מופע סטנד אפ. מה הסיפור?"
"בובה... זוכרת למה לא רצית לצאת עם מור?" היא הביטה בי, מדברת בשקט, עוטה מבט מוזר, עם חיוך מוזר עוד יותר על הפנים.
"אממ.. כן, בערך. אבל מה מור קשור עכשיו? לא היה בינינו שום דבר.. את חושבת שזה יפריע למור כשהוא יחזור?"
"טוב, אולי, אבל לא על זה ממש חשבתי" היא לקחה הפסקה, נשמה נשימה עמוקה, ונראתה כאילו היא מנסה למצוא דרך לבשר לי בשורה שאני לא ממש רוצה לשמוע.
"אמרת לי שאין מצב בעולם שתהיי עם מור בגלל שהוא יותר קטן מאיתנו, וזה יהיה לך מוזר מדי, נכון?"
"טוב.. כן..." הלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר ויותר. מה לעזאזל היא מנסה להגיד לי?...
"טוב, אז אחיו של מור- ערן... הוא פשוט בן 18...."
נ.ב
רק רציתי להוסיף שהסיפור הוא פרי דמיוני בלבד, ובניגוד לדיעה שמוצגת בסיפור אז ממש אין לי בעיה עם גילאים, בדיוק להיפך- וחברות טובות שלי יעידו שהרבה מההידלקויות שלי, וגם מהדייטים שלי היו עם בחורים שקטנים ממני. כל עוד יש כימיה, אני מאמינה שהגיל לא קובע כלום...
הסיפור סתם לשם הפאנץ`... אז תיהנו לכם ....
כמובן שלא אני רשמתי את זה :]
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי BaLaGan
