גם כי אלך בגיא צלמות - לא אירע רע, כי אתה עמדי; שבטך ומשענתך המה ינחמני.
פעם שאלו פה על הציטוט הזה מתהילים, אני אישית ממש אוהב אותו..
יש פה כמה פרשנויות מעניינות שווה לקרוא..
עם דמדומי חמה של יום השבת, לאחר קריאתנו בתפילת מנחה "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה,
מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח", יושבים אנו סביב שולחנות ערוכים בסעודה שלישית ושרים: "מזמור לדוד,
ה' רעי לא אחסר". ראש הישיבה וכלל התלמידים מנגנים בנועם "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו",
וכך, בשמחה ובהתעלות, ממשיכים ושרים, ממשיכים ומנעימים.
אלו הם ששה פסוקים נפלאים ומרוממים, אשר יוצרים ביחד מזמור אותו כינה אבן עזרא בראשית פירושו "זה
המזמור נכבד":
"מזמור לדוד, ה' רעי לא אחסר!
בנאות דשא ירביצני, על מי מנחות ינהלני,
נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו.
גם כי אלך בגיא צלמות - לא אירע רע, כי אתה עמדי; שבטך ומשענתך המה ינחמני.
תערך לפני שלחן נגד צררי, דשנת בשמן ראשי, כוסי רויה,
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים". (תהילים כ"ג)
מזמור זה רווי כולו אווירת ביטחון בה'. האדם יודע שיש מישהו שמלווה אותו בשעת צרותיו, מגן עליו ומספק
לו מאכל, משתה ומגורים. אותה תחושה של אושר וביטחון מובילה להבעת תודה כלפי שמיא, ולבקשה להמשך
של טוב וחסד.
אם נתבונן במזמור, נגלה שהמשורר מתאר את עצמו בעזרת שני דימויים. הדימוי הראשון הוא שה בתוך עדר,
כאשר הרועה הוא הקב"ה והשה הוא האדם. הרועה מנחה את עדרו לעבר כרי דשא רעננים וירוקים, אל
מעיינות מים שופעים, ומובילו בדרך הנכונה והבטוחה. גם במציאות של גיא צלמוות, מציאות של סכנות
ואסונות - בטוח השה ברועה הנאמן שנמצא עמו תמיד ושומר עליו מפני הרעות המתקרבות.
הדימוי השני בו משתמש המשורר הוא של אורח המתארח בביתו של הקב"ה. בעל הבית מספק את כל צרכיו
של אורחו - מעניק לו הגנה כנגד צורריו, מספק לו אוכל ושאר תענוגים ודואג לכל מחסורו. בדימוי זה רוצה
המשורר להביע את שלוותו וביטחונו בקב"ה, כאותו אורח, שנאמן עליו המארח שידאג לו ויעזור לו.
ב.
ישנם שני סוגי ביטחון. ישנו סוג אחד שבו אדם בוטח באדם אחר באופן מוחלט, ביודעו שהאדם אשר איתו
ישמור ויגן עליו. זהו ביטחון נקודתי וישיר, שכן ברגע שאותו האדם השומר ומגן על האדם הראשון עוזב אותו
- הרגשת הביטחון נעלמת. נראה שביטחון מעין זה מודגם במשל הרועה והצאן: בשטח נמצאים רק השה
והרועה, אין לשה התמים שום דבר שיגן עליו חוץ מהרועה, ולכן הוא מרגיש את תלותו בו בצורה מקסימלית.
כך גם בנמשל: דוד סומך על הקב"ה, ביודעו שרק הוא נמצא איתו בשטח, ולכן תלותו בקב"ה היא מוחלטת.
אך ישנו סוג אחר של ביטחון. זהו הביטחון המרחבי, כאשר אדם נמצא במקום שמגן עליו באמצעות ארבעת
קירותיו, מבצריו ואף סגולותיו. אדם המצוי בסוג זה של ביטחון חי בהרגשת ביטחון, אשר משרה עליו תחושת
שלווה ורוגע. אין הוא חושש ממה שאורב לו היום או הלילה (כפי שחושש האדם הבודד בשטח הפתוח), ויש בו
שלווה נינוחה ומתמשכת. סוג כזה של ביטחון בא לידי ביטוי במשל האורח, כאשר דוד מתאר את הרגשת
ביטחונו ושלוותו של השוהה בבית ה', היושב סביב שולחן ערוך בכל טוב. כמובן שגם בדימוי זה, מי שבסופו
של דבר מספק את הביטחון אינו הבית עצמו, אלא בעל הבית שמרשה לאורחו לשהות בביתו ומספק לו את כל
מחסורו.
בשני המשלים שבמזמור מבקש דוד להתייחס לשני סוגי הביטחון - הן לביטחון הישיר בקב"ה, והן לביטחון
המרחבי המרגיע.
ג.
ניתן להבחין בין שני הדימויים שבמזמור בצורה נוספת. נראה, ששני דימויים אלו מבטאים שני אספקטים
קיומיים בעמידתנו לפני הקב"ה. הרועה המשתמש במקלו כנגד עדרו מבטא את הקב"ה כבעל מידת הדין, ואת
האדם העומד למולו כנדרש לעבוד את בוראו במידת היראה. הרועה מוביל את עדרו במכות ובגערות, וכך גם
עלינו לעמוד מול בורא עולם - כאדון וכמלך, אשר מולו אנו עומדים כעבדים וכנתינים השומרים על מרחק ניכר
בינם לבין מלכם בידיעה שביכולתו להעניש ולהכות.
אך ישנה עוד עמידה בפני הקב"ה - אותה עמידה של אהבה וקירוב המתבטאת בשקיקה וברצון תמידיים
להתקרב אליו. אותה עמידה מתבטאת בדימוי האורח ובעל הבית, כאשר האורח מרגיש קירבה גדולה למארחו
המטפחו ודואג לו מעל ומעבר לצרכיו הבסיסיים. אותו אורח חש רגשות אהבה למארחו וחפץ להישאר
במחיצתו. במקביל לכך, במידת האהבה עומדים אנו מול ריבונו של עולם כבנים לפני אביהם, כאנשים
המשתוקקים ושואפים לקירבה ולדבקות בבוראם.
במקביל לשתי צורות עמידתו של האדם נוכח ה', גם תחושת הביטחון יכולה לנבוע משני מצבים שונים. אדם
יכול להגיע לביטחון מתוך הרגשה שנמצאת מעליו ישות בעלת אופי סמכותי וחזק, המנחה את דרכו ללא פשרות
וויתורים[1]. ביטחון כזה מיוצג במשל הרועה, המתאר את הקב"ה כבעל מידת הדין, אשר מנהיג את נתיניו
בתקיפות ובנחישות, ובעקבות כך, כאמור, נתיניו בוטחים בו.
אך "במקום שבו אתה מוצא גבורתו, שם אתה מוצא ענוותנותו" - ישנו מצב נוסף המוביל לביטחון. כאשר אדם
יודע שיש מעליו מישהו שאוהב אותו, דואג לו ומרחם עליו - הוא בוטח בו ושלו[2]. את הפן הזה רוצה דוד
לבטא במשל האורח, המעמיד אותנו מול מידות החסד והרחמים שמגלה כלפינו הקב"ה.
ד.
ניתן לחלק את המזמור לשלושה חלקים, על פי לשון המשורר בדבריו אל הקב"ה. בשלושת הפסוקים
הראשונים מתייחס המשורר אל ה' בגוף נסתר: ה' רועי, ירביצני, ינהלני, ינחני וכו'. בשני הפסוקים שלאחר מכן
פונה המשורר אל ה' בגוף נוכח: כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך, תערוך לפני וכו'. בפסוק האחרון מגיעה מגמה
זו לשיא, כאשר המשורר מתאר את עצמו כנוכח בבית ה'.
הדיבור בלשון נסתר מבטא מרחק ויראת כבוד כלפי הקב"ה. ריבונו של עולם מוצג כטראנסצדנטאלי, מרוחק
ומרומם. לעומת זאת, דיבור בלשון נוכח מבטא קירבה. במצב כזה, הפחד מעומעם והדיבור חופשי יותר. שוב,
בולט במזמור השילוב בין הריחוק והיראה ובין הקירבה, הדבקות והאהבה.
בשלב השלישי משתמש המשורר בגוף מדבר. פה כבר ישנה עמידה עצמאית של האדם המקבל אל מול הקב"ה.
ישנה פה, כביכול, מערכת יחסים סימביוטית בין הקב"ה לאדם, כאשר האדם רואה את עצמו בדרגת קירבה
עצומה כל כך לקב"ה, עד שיכול הוא לדרוש אפילו לשהות בבית ה' כל ימיו.
נראה שהמשורר מביע את היחס בין העמידות השונות ע"י חלוקת הפסוקים:
מדבר ו
נוכח ד ה
נסתר א ב ג
הבסיס חייב להיות מידת היראה - המסגרת והגבולות שהאדם מציב לעצמו ביחס לבורא ולמצוותיו. האדם
צריך להכיר את מקומו כבן אנוש, מוגבל ומצומצם אל מול הקב"ה השלם והבלתי מוגבל. לאחר שניצקו יסודות
איתנים - יש מקום למידת אהבה, לשקיקה ולתשוקה להתקרב לקב"ה. בתוך המסגרת יש מקום לעבודה
האישית של האדם, לשאיפותיו ולרצונותיו. קירבה כזו היא בבחינת "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" - רק ביום
אחד בשנה, ביום הכיפורים, רשאי הכהן להתקרב לקודש הקדשים, אל מקום השראת השכינה.
רק לאחר ששני השלבים הושלמו, ניתן להגיע לבקשה האדירה, לרצונו של האדם לשבת בבית ה' - לחיות
בחוויה אימננטית עמוקה המתבטאת בישיבה במקום השכינה לאורך ימים.
ה.
בית ה' במובנו המקראי כבר לא קיים היום. זבול בית מקדשנו חרב, ומצפים אנו לבנייתו כבר למעלה מאלפיים
שנה. אך נחמה גדולה נתן לנו הקב"ה:
" 'ואהי להם למקדש מעט' - אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל...".
(מגילה כט.)
בית המדרש מהווה מעין תחליף לבית המקדש, ואולי הוא משמש כיום אף כמקום דירה לנותן התורה.
מסיימים אנו בימים אלו את שנות לימודנו בישיבה - חמש שנים של חוויות משותפות, ידידות אמיתית ואהבת
נפש. ההישג העיקרי שעליו נצביע בחמש שנים אלו הוא עצם השהות בבית ה'. היו אלו שנים של שקיעה בתוך
עולם רוחני רחב ומקיף, שנים של התמסרות לתורה בכל הכוח ובכל הזמן, ושל השתעבדות לבורא העולם בתוך
משכנו ודירתו. נראה שתפילתו של דוד המלך לשבת בבית ה' התגשמה אצלנו בפרק זמן זה של חיינו.
ו.
" 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' - אני מודה לך בטובה שנתתה לי עד היום". (רד"ק)
מלאים אנו רגשות תודה לריבונו של עולם על ששם חלקינו מיושבי בית המדרש, ועל שנתן לנו את הזכות לשבת
באוהלה של תורה, להידבק בתלמידי חכמים וליהנות מהטוב והחסד הרוחניים שספגנו בישיבה. התודה מופנית
למרומים, אך עמוסים אנו ברגשות הוקרה גם לתחתונים - לראשי הישיבה, רבניה, עובדיה ותלמידיה, על
שסייעו בידינו לגדול ולהתרומם במשך חמש שנים אלו.
"אך זה אני מבקש ממך, שירדפני טובתך וחסדך כל ימי חיי, ולא יטרידוני מלחמות ועסקי העולם, שאוכל לנוח
בבית ה' לאורך ימים...". (שם)
נושאים אנו תפילה לבורא העולם שיסייע בידינו, וישפיע מטובו ומחסדו עלינו גם מחוץ לכותלי הישיבה - בתוך
השיגרה הסואנת של החיים. מקווים אנו שגם במשך החיים השוחקים תורגש ישיבתנו בבית ה' - "אך טוב
(מתוך האתר של ישיבת ציון "מדרש הר הציון")
ציטוט ההודעה
בובית יש רק אחת 
