קפואירה
קפואירה (Capoeira) הינה אמנות לחימה הבולטת בתנועותיה הריקודיות אשר מקורה בעבדיםברזילאים. הקפואירה פופולרית בברזיל במיוחד, אך בסוף המאה ה-20 צברה פופולריות גם בשאר העולם, בדרך כלל בזכות טיילים ששבו מברזיל. יש שרואים בקפואירה ריקוד, שכן קבוצות מסוימות שמות דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ריקודיים ואקרובטיים בקפואירה, שורשי הקפואירה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפואירה הוא של "משחק".
//
היסטוריה
שורשי הקפואירה
יסודות הקפואירה הונחו במאה ה-16, בתקופת הכיבוש הקולוניאלי של פורטוגל בברזיל, שבה הובאו לברזיל עבדים ממערב אפריקה, בעיקר מסודאן, אנגולה, קונגו ומוזמביק. תהליך ההומוגניזציה שעבר על אוכלוסיות עבדים שונות אלו שימש כזרז לפיתוחה של הקפואירה כאמצעי להגנה עצמית, שימור המסורת והעלאת מצב הרוח. ישנם היסטוריונים המאמינים כי הקפואירה הושפעה רבות גם בידי ילידי ברזיל האינדיאנים ותרבותם. העבדים, ששאפו לצאת לחופשי, היו חייבים להתאמן על מנת להילחם על חירותם, אולם לא יכלו להתאמן בלחימה עקב החשש שיתגלו בפעילות מעין זו וייענשו. על כן שילבו בלימודי הלחימה מוזיקה ותנועות של ריקוד, כדי שלא יעוררו כל חשד בשעה שהתאמנו.
היסטוריה מאוחרת
ב-3 למאי 1888 הכריזה הנסיכה איזבל על ביטול העבדות בברזיל בזמן שאביה המלך היה בביקור בארצות הברית. שנה לאחר מכן, עם ההכרזה על רפובליקה פדראלית, איבדה הדת הקתולית את המונופול בברזיל, דבר שאיפשר לתרבויות האפריקאיות לצאת מהמחתרת בה התקיימו.
עם שחרורם נפוצו העבדים האפריקאים בערי המדינה. בשל מחסור קשה בתעסוקה נוצרו כנופיות פשע רבות על ידי עבדים משוחררים. הם המשיכו בתרגול הקפואירה, וכך נוצרה לה תדמית חתרנית ופושעת אשר הובילה להוצאתה מחוץ לחוק בשנת 1892. למרות החקיקה המחמירה והאלימות המשטרתית כנגד העוברים על החוק, הקפואירה רק ירדה עמוק יותר למחתרת - הרודות (roda - מבוטא בחלקים מברזיל 'הודה' היא מעגלי לחימה בה נלחמים שני קפואריסטות אחד כנגד האחר) הועברו למקומות שאיפשרו נתיבי מילוט רבים והלוחמים אימצו לעצמם כינויים על מנת להסוות את זהותם האמיתית. הקפואריסטות אימצו מקצב בשם "קוואלריה" (cavalaria) כדי להסוות את אימוני הקפואירה. ברגע שהיו מגיעים שוטרים לסביבה, היו עוברים לנגן קוואלריה עד אשר כולם קלטו כי השוטרים מגיעים, ואז שוב משנים את המקצב לסמבה ושני השחקנים שברודה היו עוברים מיד לריקוד כלשהו (כגון סמבה). עד 1920 עוד אסר החוק בברזיל על עיסוק בקפואירה.
העידן החדש
בשנת 1937 הוזמן מסטרה בימבה (Mestre Bimba, שמו היה "מנואל דוס רייס משאדו" Manoel dos Reis Machado) לארמון הנשיאות להדגים את אומנותו. לאחר מכן הוא זכה באישור לפתיחת בית הספר הראשון לקפואירה בברזיל, שם לימד קפואירה רג'יונל (ראו קבוצות וסגנונות), סגנון אשר נחשב לפרי פיתוחו. בשנת 1942 פתח מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha) את בית הספר הראשון לקפואירה אנגולה במדינת באהיה. בסופו של דבר העביר הסנאט בברזיל חוק המכריז על הקפואירה כספורט לאומי, שני המורים זכו בהכרה כאבות הקפואירה וכיום היא נפוצה מאוד בברזיל (ואף נלמדת בקביעות על ידי חיילים בצבא) וגם ברחבי העולם.
מקור המילה
מקור המילה קפואירה אינו ידוע בבירור וקיימות מספר השערות:
- מילה בפורטוגזית שמשמעותה "עשב גבוה". כאשר האדון היה שואל איפה העובדים, היו משיבים לו: "בקפואירה" - כלומר, רוקדים הם לתומם. כך התאפשרה למעשה הכשרתם של העבדים הברזילאים למאבק באדוניהם.
- פירוש אחר: חלקת יער שפונתה על ידי כריתת או שריפת העצים.
- ההיסטוריון מקונגו בשם ק. קיא בונסקי פו-קיאו סבור כי מדובר בעיוות של המילה קיפורה משפת הקיקונגו שמשמעותה לרפרף, "לפרפר" ממקום למקום, להיאבק, להילחם או להלקות, ובמיוחד משמש לתיאור תנועות של תרנגולים בקרב.
- היסטוריונים שחקרו את מקור המילה בתרבות האינדיאנית סבורים שהמילה "קפואירה" היא בעצם חיבור של שתי מילים: capuaa era שפירושן "תוקפת קָפּוּאָה" על שם שבט הקפואה האינדיאני שנאבק בתקופה הקולוניאלית בעריצים הפורטוגלים.
קבוצות וסגנונות
הקפואירה נחלקת בחלוקה בסיסית לשני סגנונות - אנגולה (Angola) ורג'יונאל (regional מבוטא "הייג'ונאל"). בשני הסגנונות נעשה שימוש נרחב בקרקע, בתכסיסים ובהטעיות וכן גם בעיטות, הכשלות ונגיחות. רוב הקבוצות כיום עושות בתוכנית לימודיהן שילוב במינונים שונים של שני הסגנונות, אף על פי שקיימות קבוצות המשוייכות לסגנון אחד בלבד.
קפואירה אנגולה נחשבת לסגנון הבסיסי והראשוני ומתאפיינת בקרב קרקע נמוך, בדרך כלל איטי ומדויק יותר, הדורש ערמומיות ותכסיסנות מסוימת, ומעניק תשומת לב ייחודית למסורת וטקסיות. הדעה המקובלת היא כי מחייה האנגולה המודרני הוא מסטרה פסטיניה (Mestre Pastinha פשצ'יניה), מסלבדור דה באהייה (Salvador, Bahia). רוב תלמידי האנגולה היום מתאמנים בחולצות צהובות, בהתאם למסורת אותה הנהיג. על אף התדמית שעשוייה לעלות, האנגולה אינה סגנון ארכאי וזניח, אלא סגנון חי ומתפתח ועל אף שבצורתו הטקסית תנועות הלחימה איטיות, ברחובות ובאקדמיות לקפואירה בברזיל מתנהלים קרבות מהירים המשלבים גם אקרובטיקה.
קפואירה רג'יונאל הינה פיתוח של האנגולה המקורית. זהו סגנון מהיר ומורם יותר מהקרקע המתאפיין בתנועות אקרובטיות גמישות, ואשר בו חשיבות רבה יותר לטכניקה ואסטרטגיה. סגנון זה פותח על ידי מסטרה בימבה (Mestre Bimba) על מנת להרחיב את התחום ולהפוך אותו לנגיש יותר לציבור הרחב, וכמו כן כדי לנתק הקפואירה מההקשר הבעייתי לפשע ממנו סבלה.
שאר החלוקה מתבצעת לפי קבוצות ובתי ספר ללימוד קפואירה שהוקמו על ידי מורים שונים. הקבוצות נבדלות זו מזו בסגנון הלחימה, מידת השילוב של תנועות התקפיות מול ריקוד ואקרובטיקה, ולעתים אף בסגנון התנועה הבסיסית הנקראת ג'ינגה (ginga שפירושה להתנודד), אך חולקות בסופו של דבר את אותם אלמנטים בוריאציות שונות.
הרודה - מעגל הלחימה
משחק קפואירה אשר מתבצע במסגרת קבוצתית כלשהי, מתבצע במסגרת הרוֹדַה - זהו המעגל אשר הקבוצה יוצרת מסביב לשני שחקנים. הנוכחים ברודה שרים ומוחאים כפיים, וחלקם גם מנגנים במגוון כלים ייחודיים. לרודה יש מנהיג, והוא בדרך כלל המורה או הלוחם המנוסה ביותר, המנגן בבירימבאו הראשי. בסמכותו של מנהיג הרודה לעצור את הקרב בכל שלב שיבחר, לסמן לאלו המבקשים להכנס לשחק את הזמן בו הם רשאים להכנס, וכמו כן הוא זה שמכתיב בדרך כלל את קצב השירה והנגינה. מושג נוסף הקשור לרודה הוא "אַשֶה" (axé) אשר פירושו הוא "אנרגיה". האשה הוא פרץ האדרנלין הזורם בגופו של הקפואריסט בזמן השירה או המשחק. אשה גבוה הוא המפתח לאינסטיקטים מהירים ומשחק זורם ומלהיב.
המשחק בדרך כלל אינו כולל מגע רב. בעוד שנהוג ומקובל לערוך קרבות בהם מותר להפיל את היריב, שחקן מנוסה יעדיף לסמן ליריבו תנועה אחר תנועה את עליונותו על ידי בלימתה בשבריר השנייה שלפני המגע, ותוך התחמקות עקבית מהתקפות היריב. נהוג לקרוא לצורה זו של לחימה - משחק, אף כי הפועל "לשחק" במובן הזה עשוי לשמש גם לקרבות רציניים יותר. כאשר שני השחקנים במעגל הם ברמה גבוהה, ניתן להגיע לידי מגע, הפלות ואף הרמות. הדבר תלוי גם בסגנון המשחק וקצבו.
התנועות ההתקפיות של הקפואירה מורכבות ברובן מבעיטות והכשלות, כשקיים שימוש גם בידיים ואגרופים, אך הוא פחות נפוץ. בנוסף משולבים בקרב תרגילי אקרובטיקה וגמישות שנועדו לתמרן סביב המעגל והיריב, כמו גם על מנת להדגים את כישורי הלוחם. תרגילים רבים משלבים התקפה בתרגילי ראווה ומשלבים עמידות ידיים וראש, גלגלונים, סחרורים, קפיצות, פליק פלקים וסלטות יחד עם בעיטות ואגרופים. אצל הקפואריסטים המתקדמים ניתן לראות אף שילובים מרהיבים של מספר תרגילים מוכרים אשר יחד יוצרים קומבינציה מרשימה ביותר של תנועות מהירות ומדויקות.
נגינה ושירה בקפואירה
המוזיקה והשירה מהווים חלק חשוב בקביעת הקצב וסגנון המשחק. המקצב משתנה במהירות במהלך הקרבות בין השאר בהתאם לקצב השירים, החל מאיטי מאוד (אנגולה) ועד מהיר מאוד (סאו בנטו גרנג'י ג'י אנגולה). קיימים עוד מגוון מקצבים בקפואירה כגון איונה, סמבה די רודה, סאו בנטו פיקנו, סאו בנטו גרנג'י ג'י מסטרה בימבה, אידלינה, אמאזונס, סנטה מריה, צ'יקו צ'יק, בנגלה, קוואלריה ובקבוצת קורדאו די אורו (Cordão de Ouro) קיים גם מקצב בשם מיוג'יו. למקצבים השונים סגנון משחק שונה, קצב שונה ושירים תואמים.
במהלך הקרב, נמצא השחקן מול יריבו, מוקף במעגל שר, מתופף ומוחא כפיים. חלק מהחוויה של לחימה במעגל קפואירה העשוי להחוות לעתים על ידי לוחם הוא מעין טראנס אליו נכנס המשתתף בקרב בעקבות התנועות הקצביות המאוחדות על ידי קצב הג'ינגה והמתחברות למוזיקה הרועשת לעתים על ידי הבאה למצב הכרתי שונה מהרגיל.
כלי הנגינה
סדר תחילת הנגינה בקפואירה הוא כלהלן: ראשית מתחילה הגונגה עם המקצב הראשי של אותו סגנון משחק. לאחר מכן מצטרפים המדיו והויולה ולאחריהן האטאבקי. לבסוף מצטרף הפאנדירו ולאחריו מחיאות הכפיים של יתר הלוחמים.
- בירימבאו (berimbau) - כלי חד-מיתרי יוצא דופן למראה, העשוי בצורה של קשתעץ ומיתרברזל אשר אליהם מהודקת בחוט תיבת תהודה עגולה בגדלים שונים אשר קובעים את צלילו ואת שמו - גונגה, ויולה או מדיה.
- אַטַאבַאקִי (atabaque) - תוףבאס גדול (כמו זה המשמש במוזיקת הסמבה) שאחראי על שמירה של מקצב קבוע.
- פַּאנְדֵירוֹ (pandeiro) - סוג של תוף מרים. משמש ככלי מלווה המנגן במקצב דומה לאטאבקי, אך עם יותר אילתורים.
- כמו כן, מחיאות כפיים במקצב כפול או משולש מוסיפות אלמנט מוזיקלי קצבי שנחשב כמעט הכרחי ללחימה.
שירים רבים נכתבו לקפואירה. חלקם מושרים בפי כל הקבוצות, וחלקם מושרים רק על ידי קבוצות או אקדמיות מסוימות. הסגנון העקרי שבו הם מושרים הוא קריאה ותשובה - בו נותן מישהו את קולו לבד בשורה ולאחר מכן נענה על ידי המעגל במקהלה, בדרך כלל בחזרה מילה על מילה של אותה השורה. סגנון זה נפוץ מאוד אולם קיימים גם שירים רבים אחרים המושרים ברציפות בצורה של סיפור. השירים עוסקים במגוון רחב של נושאים החל בהיסטוריה ולוחמים מפורסמים, מהמתרחש במעגל הרודה, החיים בכללותם (בעיקר אלוהים ונשים), וכלה בשירי נונסנס קלילים.
וריאציות
לחלק מהמקצבים צורת משחק שונה לגמרי מהמשחק הבסיסי בקפואירה. בין מקצבים אלו נמנים:
- סמבה די רודה - ריקוד הסמבה בתוך הרודה, יכול להערך כאשר הרוקדים הם גבר ואשה, במתכונת של ריקוד פלירטוט וחיזור, או במתכונת של קרב בין שני גברים.
- מַקוּלֶלֶה - משחק בעזרת מקלות קצרים (אחד בכל יד) במקצב של ארבעה צעדים. בצעד הרביעי נוצר מגע בין מקלות השחקנים, ובכל השאר אפשרי מגע בין המקלות לרצפה, או בין המקלות של אותו שחקן.
- ג'וֹנְגוֹ - צורת ריקוד נוספת שנערכת בשתי שורות מקבילות ולא במסגרת הרודה.
בטיזאדו וטרוקה די קורדאו
טקס ה"הטבלה" בקפואירה נערך אחת לשנה בכל קבוצה, ובו הבכירים חונכים את התלמידים החדשים ומעניקים להם כינוי וחגורה ראשונה. מקובל שלכל קפואריסטה יש כינוי (בפורטוגזית) אחד או יותר המשקף איפיון ויזואלי, התנהגותי, או אנקדוטה מעברו. כינויים מקובלים הם שמות מעולם הטבע, ובייחוד בעלי חיים.
לשחקנים ותיקים בעלי חגורות, יש הזדמנות לעלות ברמתם ולהחליף חגורה לדרגה גבוהה יותר ב"טרוקה די קורדאו" - טקס המתלווה לבטיזאדו. לכל בית ספר שיטת דירוג שונה לפי צבעי החגורות.
הקפואירה בראי הרפואה
בהקשר לשאלה הנצחית של "ריקוד או אמנות לחימה?", ניתנה זווית רפואית מעניינת לקפואירה במאמר שהתפרסם במגזין המקצועי "הרפואה" בישראל, בשנת 1997. במאמר, שנערך על ידי י. שמר, נידונו שלושה מקרי פציעת חבלה כתוצאה מבעיטת רגל במהלך משחק קפואירה. שמר דן בנושא, והעלה כי למרות שהקרבות מתנהלים בשיטה של סימון מכות ללא מגע, בכל זאת עלולות להגרם תאונות קשות ללוחמים כמו גם לצופים בקרב, עקב הקירבה הפיזית ואנרגיית התנועה הרבה המושקעת במכות. כמו כן העלה שמר ההשערה כי הסיכון גובר מכיוון שבישראל פועלות בעיקר קבוצות המיישמות טכניקות קפואירה השמות דגש רב על תנועות לחימה ופחות בריקודיות. המאמר מסכם בהמלצה להגביל הפעילות למקומות מאושרים ולהדרכה קפדנית. ומצד שני, ניתן לטעון כי מומלץ כי כל ספורט המערב מגע, כגון קראטה או ג'ודו, יהיה מוגבל בפעילויתו למקומות מאושרים והדרכה קפדנית.
הקפואירה בישראל
סמל קבוצת "קורדאו ג'י אורו"
תמונהdblogo.gif
סמל קבוצת "Sul Da Bahia"
הקפואירה בישראל מפותחת למדי וישנן קבוצות רבות ברחבי הארץ העוסקות בכך. לכל קבוצה יש את הסגנון שהיא מתמחה בו. הקבוצות הבולטות בארץ הן:
- אבאדה קפואירה האגודה לשימור ושיפור הקפואירה (Abadá capoeira - Associação Brasileira de Apoio e Desenvolvimento da Arte-capoeira) - אחד מבתי הספר בברזיל ובעולם, הוקם על ידי מסטרה קמיסה ומתמחה בסגנון הרג'יונל בשילוב אנגולה.
- קורדאו די אורו (Cordão de Ouro) - בית הספר הוקם על ידי מסטרה סואסונה ומסטרה ברזיליה שקראו לו על שם אחד מהגיבורים האגדיים של הקפואירה מבאהיה. הסניף של הקבוצה בישראל יוסד על ידי מסטרה סאפו (Mestre Sapo דניאל סלע) ונקרא קפואירה מנג'ינגה (Capoeira Mandinga). בית הספר עוסק בקפואירה רג'יונאל ואנגולה ביחד. פירוש שם בית הספר הוא "החוט הזהוב". הקבוצה מתייחדת בלבוש לבן וטקסי בכל שלבי האימון ובדגש יתר על תנועות המשחק המדויקות ואקרובטיקה.
- סול דה באהיה (Sul Da Bahia) - הוקמה על ידי מסטרה ראילסון.
- בנטוס (Bantus) - הוקמה על ידי מסטרה פינטור תלמידו של מסטרה גואו פיקנו
גלריית תנועות
חלק מהתנועות והבעיטות הנפוצות בקפואירה:
אַרְמָדַה פוּלָדַהאָאוּ (גלגלון)אָאוּ דה קוֹסְטַהArmada PuladaAúAú de Costa
בֶּנְסוֹעמידת ידייםקֵישָאדָהbênçãoQueixada
פיזאו Pisãoקבסאדה Cabeçada
dblogo.gif
(:
נכתב במקור על ידי orib
