סוגי הכלבים-מפורט
סוגי כלבים:
קוקר ספנייל
הסטוריה
כלבי הקוקר ספנייל האנגליים הגיעו לאמריקה בסוף המאה ה 19. על מנת ליצור כלב שיתאים לדרישות של הציידים האמריקאים החלו בהרבעה סלקטיבית. עופות הציד באמריקה, היו על פי רוב, קטנים יותר מהעופות האנגליים, לכן ממדי הכלב הוקטנו ונעשו בו שינויים נוספים. במהרה התפתח סוג שונה מהקוקר ספנייל האנגלי, ובשנות ה-30 של המאה הקודמת הקוקר ספנייל האמריקאי הוכר כגזע נפרד.
קוקר ספנייל אמריקני הינו בעל מזג נוח בדרך כלל. עליז, אוהב, חברותי ונבון. מזג
34-39 ס"מ. גובה
כ 12.5 ק"ג משקל
לקוקר ספנייל אמריקני מגוון רחב של צבעים ( צבע אחיד או כמה צבעים): שחור, אדמוני, לבן, וכו'. צבעים
הפרווה הארוכה מצריכה הברשה יסודית וסירוק מדי יום, וכן תספורת מקצועית בכל 8-10 שבועות. טיפול וניקוי קבוע של האוזניים. הרבה פעילות גופנית. טיפול
עד 16 שנים. תוחלת חיים
ריבוי המוני ולא מבוקר חושף את הגזע למספר מחלות תורשתיות: נטייה לקטרקט ובעיות עיניים אחרות. בעיות בכליות. בעיות אוזניים. רגיש לדלקות שקדים. דיספלאסיה של האגן. אפילפסיה. בריאות
הבית האידאלי עבור קוקר ספנייל אמריקני כולל גינה, שבה יוכל לעסוק בתרגול
להמחשת המאמר,אני הציג בפניכם תמונה של קוקר ספנייל:
על..פקינז:סוג יקר ומדהים!
המלכותי מבין כלבי השעשועים הוא הפקינז.
מרשים בהופעתו ובעל אופי ואישיות משלו.
ההיסטוריה של הפקינז מתחילה מתקופת היות הבודהיזם, דתה של סין, כנראה כבר לפני 4000 שנה.
הסינים הבודהיסטים שהפכו את האריה לסמל, לא יכלו למצוא אריות חיים בסין, וכך לא היה להם סמל חי לגדולתו של בודהה.
כאשר גילה מישהו כי כלבו של הקיסר "פו" דומה לאריה, הפכו אותו לסמל חי של הדת.
עד לשנת 1860 מותר היה רק למשפחת המלוכה הסינית לגדלו ופשוטי העם נדרשו לקוד קידה לפניו. אגף מיוחד בארמון הוקדש לו בלבד ועבדים מיוחדים עמדו לרשותו. יחידה של חיילים בריטיים שהסתערה על ארמון המלוכה בשנת 1860 מצאה 4 כלבי פקינז באגף הנשים של הארמון, וכך הגיע כלב מרהיב זה למערב.
הפקינז הראשון שהוצג לציבור היה כאשר גב' לופתס אלן הציגה את כלבה "פקין פיטר" בתערוכת כלבים "צסטר" בשנת 1894.
הגזע הוכר בשנת 1898 ע"י ההתאחדות האנגלית לכלבנות.
וכן הגזע הוכר בשנת 1907 ע"י ההתאחדות האמריקאית לכלבנות.
כאשר מדובר בפקינז, אין שואלים האים לפנקו ? אלה, כמה לפנקו ?
אחד ממומחי הכלבים הגדירו כ"ילד קטן בעל חוכמה של מבוגר". הפקינז אינו אוהב אנשים זרים ומתריע בפניהם, מה שעושה אותו כלב שמירה מעולה – למרות גודלו.
יש להבריש את פרוותו ולטפחו מידי יום.
הפקינז הוא כלב קטן בגורלו, מאוזן, מוצק ואצילי. פניו דמוי אריה עצמאי אמיץ בעל הערכה עצמית, ערני ואינטלגנטי.
ראשו של הפקינז מלבני, סף מצח שקוע בתוך הגולגולת עד כדי כך שהנחיריים נמצאים בגובה העיניים.
עיניו חזיתיות עגולות וגדולות. מרוחקות זו מזו, מאפיין לגזע הוא כפל עור רחב אחיד על הזרבובית בצורת משולש. אסור שקפל העור יפגע בעין ויגרום לדלקת מתמדת של העין. מנשך סנטרי ובפה סגור לא תחרץ הלשון ולא יתגלו השיניים, אוזניים קטנות, שמוטות, ממוקמות גבוה, צוואר קצר ועבה, גב קומפקטי וחזק, מיקום ונשיאת זנב גבוהים, בית חזה חביתי, גפיים קצרות עם שאיפה לגפיים ישרות ככול האפשר.
הפקינז מקושט בפרווה ארוכה, ישרה וצפופה. פיגמנטציה כהה חשובה ביותר.
תנועתו של הפקינז מיוחדת ומתאפיינת בתנועה מתגלגלת
על כלבי הפודל:
אני גזע עתיק יומין .
כלבים דומים לפודל נמצאו בתבליטים ופסלים בחפירות של קברים רומיים ובמטבעות מיוון לפחות משנת 30 לספירה. במאה ה- 15 מופיעים פודלים בציורים ובספרות , וכבר אז הם מופיעים בתספורות דומות לתספורות של ימינו (תספורת אריה).
מוסכם על כולם כי 3 מדינות תרמו לעיצוב הגזע כפי שאנו מכירים אותו היום : רוסיה גרמניה וצרפת.
הפודל הרוסי תואר כטיפוס דומה לגריי האונד , בעוד שהטיפוס הגרמני היה עבה יותר ובעל פרווה צמרית יותר. בגרמניה גם היו שני הטיפוסים של הפרווה : מתולתלת וחבלים.
הפודל קיבל את שמו מהמלה הגרמנית PUDEL שפירושה לשכשך במים , עקב שימושו של כלב זה בציד ברווזים באגמים ובבריכות. מכאן גם שמו Caniche (שהוא סירוס של המלה Canard שפירושה בצרפתית ברווז) כפי שהוא ידוע בצרפת בה הוא נחשב לכלב הלאומי . לכן רבים קוראים לגזע פודל צרפתי.
הגזע הענק הינו תוצר של מספר גזעים כמו ספניאל מים אירי ,וכלב מים פורטוגזי שכולם שימשו בציד כרטריברים . ואכן לפודל עד היום נשמרו התכונות של רטריבר אמיתי.
בגזעים הקטנים התערבבו גם מלטז וספניאל זעיר ועוד כלב קטן ששימש לחיפוש פטריות כמהין , שנחשבו למאכל תאווה . הכלבים הגיעו לצרפת עם להקות נודדות של קרקסים ושבו את לב רואיהם במראם האלגנטי , בפרוותם העשירה הגדלה כל חיי הכלב , ובנבונותם.
עקב חוש הריח המפותח שלהם , נטיתם להחזיר , כושר הלימוד המצוין שלהם ואהבתם למים שימשו כלבים אלה בגודל הגדול לצייד ברווזים.
כשהופיעו גם הכלבים הקטנים יותר נשבתה האצולה הצרפתית בקסמם ואימצה אותם לחיקה ככלבי ליווי ומחמד. בו זמנית המשיכו הכלבים לנדוד עם הקרקסים והגיעו לכל רחבי אירופה ובכל מקום הקסימו את רואיהם.
לאנגליה הגיעו הכלבים בתחילת המאה ה- 19 , ומאז גם עלתה הפופולריות שלהם, אך לשיאה הגיעה לאחר מלחמת העולם השניה , אז נחשבו הכלבים למאוד מאוד אופנתיים.
בשנות ה - 60 של המאה העשרים הגזע היה הפופולרי ביותר באמריקה והחזיק בתואר זה 23 שנים ברציפות!
בכלליות:
הכלב הינו בעל אופי נוח , נעים , אוהב לשחק ולהחזיר חפצים כמו רטריבר אמיתי, נבון , קל מאוד לאילוף וללימוד . הוא נחשב לכלב השני האינטליגנטי ביותר כשאת המקום הראשון תופס הבורדר קולי . בעוד שהבורדר קולי מאוד פעיל ורוצה כל הזמן לעבוד , הפודל בבית שקט ורגוע ובחוץ אקטיבי . הוא גם כלב שמירה מעולה. חברותי ומסתדר נהדר לא רק עם אנשים אלא גם עם כלבים אחרים . מסיבה זו מחזיקים רבים יותר מכלב אחד . כלב משפחה אמיתי. כלב היודע להחזיר אהבה , ואוהב אנשים וילדים.
פרוותו העשירה אשר אינה מפסיקה לגדול כל חייו ,אינה נושרת ,והכלב מתאים גם לאנשים שהם אלרגים לפרוות בע"ח . בנוסף לכלב אין ריח "כלבי" .
כלב שהוא כיף אמיתי וכל מי שהיה לו פעם פודל זוכר כלב זה לטובה ולא מחליף את הגזע !
קיימים 4 גדלים :
60-45 ס"מ (STANDARD) הגזע הענק
45-35 ס"מ (MUIDEM) הגזע הבינוני
35-28 ס"מ (MINIATURE) הגזע הננסי
מתחת ל - 28 ס"מ. (TOY) הגזע הזעיר
קיימים 5 צבעים המוכרים ע"י ההתאחדות האירופאית כתקניים:
לבן , שחור , חום , אפור-כסף ומשמש.
בארה"ב מוכרים גם צבעים נוספים כמו הכחול, הקרם וה"קפה בחלב" וגם
אדום.
בארץ הצבעים התקניים הם עפ"י התקן האירופאי.
בכל הצבעים והגוונים אסור שכלב ישא כתמים של צבע אחר והצבע חייב
להיות אחיד.
הפודל נושא את אותן תכונות של מראה ואופי בכל הגדלים והצבעים . ולכל אחד מאיתנו ההעדפה שלו והפודל שלו
על הדלמטי:
מראה כללי:
הדלמטי בעל הופעה חיצונית נאה ומרשימה.
פרוותו קצרה, מבריקה וסמיכה. צבעה לבן והיא
מנוקדת בנקודות שחורות או נקודות בצבע כבד
(חום). זהו כלב בעל גוף שרירי, חטוב, סימטרי
ובעל תנועה חלקה וחזקה.
הדלמטי באופיו:
הדלמטי בעל מזג טוב, שקט ונעים, אינו תוקפני, הוא
פעלתן ועירני. הדלמטים צייתנים ,נאמנים ומסורים. יש
להם נכונות גדולה לגרום נחת לבעליהם, הם מגיבים
יפה לאילוף ונפלאים עם ילדים. הדלמטי מחונן בזיכרון
מצויין. זהו גזע נקי מטבעו, אינו אוהב להתלכלך ומעדיף לשכב על מקום מוכן ונקי. הדלמטי עדין ורגיש, אינטליגנטי, נבון ולומד מהר. בשל היותו כלב פעיל ונמרץ מאוד הוא אינו מתאים לכל אחד אלא לאדם די פעיל שיוכל להריץ אותו בכל יום. הדלמטי יצטרף
בשמחה לריצה, לרכיבה על אופנים או לרכיבה על סוסים. כלבים אלו אוהבים להיות עם בני אדם,
וכשמשאירים אותם בבית לבד לא יהיו מאושרים מכך. כשהם נפגשים עם בני אדם חדשים הם זהירים וחשדניים מעט. בתחום ההגנה על הטריטוריה ?
הדלמטי שומר מצויין. בדרך כלל הדלמטים אינם תוקפניים כלפי כלבים אחרים ואינם מחפשים סיבה לריב. הם יריבו רק אם יתקיפו אותם קודם.
גורי הדלמטי:
נולדים לבנים לגמרי ורק לאחר כשבועיים יתחילו להופיע הנקודות. לעיתים רחוקות נולדים גורים חרשים ולכן יש לבדוק את שמיעתו של כל גור דלמטי לפני מסירתו למשפחה.
האם הדלמטי יכול לשמש ככלב ציד?
בעברו שימש הדלמטי לציד-ציפורים, למרות הסברה שקשה ללמדו לצוד. ישנם הוכחות רבות שהדלמטי הינו רטריבר מעולה וקל ללמדו את העבודה המוטלת עליו.
לדוגמא: הציד וולטר בק מארה"ב השתמש כ- 20 שנה בכלבי הדלמטי ככלבי ציד, הוא טען שהדלמטי הינו הכלב האידיאלי לציד. זהו כלב אינטליגנטי, חזק, עירני, בעל חוש ריח מושלם. כמו כן הוא מספיק אגרסיבי לשימוש ככלב שדה ופרוותו מתייבשת מהר כשהוא
נרטב. כשאתה מעונין בדלמטי ככלב ציד עליך לבחור אותו בקפדנות, ולוודא שהוא בעל יצר ציד.
ההסטוריה של הדלמטי:
הדלמטי מייצג את אחד הגזעים העתיקים שהשתנה במידה מעטה ביותר במהלך ההסטוריה. כנראה שגזע זה קיים יותר מאלפיים שנה. מוצאו המדוייק של הדלמטי ביוגוסלביה, אך חוקרים רבים משערים היום שלמרות השם מקורו של הגזע אינו מאיזור זה. קיימת סברה האומרת
שהגזע פותח באנגליה מהכלאה בין פוינטר ובול טרייר. יתכן שמוצאו הוא באיזור האדריאטי או המזרח התיכון. כך למשל, מצביעים על צלמית של כלב הדומה בקוויו הכלליים לדלמטי של היום, שהתגלתה בעיר בעיר מיקניה שביוון,
כהוכחה למקורו של הגזע העתיק. עוד תיאוריה מייחסת את השם למשורר צעיר בשם גוריס דלמטין שחי בסרביה, גם היא פרובינציה של יוגוסלביה, לפני למעלה מארבע מאות שנה.
אותו גוריס דלמטין קיבל מספר כלבים מתנה מאצילה הולנדית. במכתב ששלח אליה לאחר זמן, הוא סיפר לה שאנשים רבים באיזור מתעניינים בכלבים המיוחדים ושהם זכו להיקרא על שמו - ד ל מ ט י . בשנת 1772 תיאר חוקר הטבע הצרפתי הגדול בפרון כלב הודי, מאוד נפוץ במחוז בנגל. התיאור זהה לתיאורו של הדלמטי. על פי גירסא זו, מקור הכלב בכלל בהודו, ולאירופה הוא הובא על ידי הצוענים שלקחו אותו איתם בנדודים מהודו לאירופה.
תיאוריה נוספת קושרת את שמו של הדלמטי לגלימת שופטים ואצילים שנעשתה מצמר לבן, מכבשים מאיזור דלמטיה. יתכן שהעיטורים על הגלימה הזכירו לאנשים את הכלב המנוקד.
העדות הקדומה ביותר של הגזע באומנות היא ציור קיר משנת 1360 בכנסיה הספרדית של סנטה מריה בפלורנס, איטליה. באותו ציור קיר ענק מופיע הכלב שמכונה בגאווה על ידי נזירי הכנסיה בשם "כלב האלוהים".
הכנסיה היא כנסיה דומיניקנית, שבגדי הכמורה של נזיריה צבועים שחור-לבן. במשך הזמן, הכלב השחור-לבן הפך לסמלה העיקרי של הכנסיה. בציורים ובאומנויות אחרות השתמשו בדלמטי כמייצג את צו הכנסיה הדומיניקנית.
בין השנים 1660-1649 כלבים מנוקדים שימשו כסמל השילטון הקתולי בכנסיה הבריטית. בציורים שנתגלו בקבריהם של מלכי מצרים העתיקה נראה כלב המזכיר את הדלמטי. עובדה שמחזקת את התיאוריה שאכן מוצא הגזע מהמזרח התיכון. בקיברו של המלך המצרי מדמרה, שחי על פי ההערכה בשנת 3000 לפני הספירה התגלה ציור שבו
נראים שמונה כלבים שניתנו כחלק ממס של ארצות שנוות באסיה, אחד מהם הוא כלב גדול ומנוקד שמזכיר את הדלמטי. במאה ה- 19 הוא הפך לכלב מרכבות אופנתי. הוא זכור ככלב שאומן לרוץ לצד מרכבות האצילים. לא היה אציל אנגלי שלא התהדר בדלמטי שלו. הוא אומן לרוץ מתחת לציר הקדמי של המרכבה, כמה שקרוב יותר לעקבי הסוסים ? יותר טוב. גם בצרפת הוא הפך לכלב מרכבות. כבר בשנת 1670 הוא שימש מלווה מרכבות וכלב שמירה מעולה נגד שודדי דרכים, ולכך היתה חשיבות רבה.
הדלמטי נהפך בהדרגה לידיד הג'נטלמנים ושימש קישוט
מרשים וחינני למרכבה על מלוויה.בשנת 1940 נערך באוניברסיטת הרווארד מחקר שגילה שהנטייה לרוץ תחת מרכבה או בצמוד לסוס עוברת לדלמטי בירושה. באופן טבעי, בגלל תכונה זו, הפך הדלמטי לחביבם של מכבי האש. בארצות הברית ובריטניה הוצמדו הכלבים לצוותי מכבי האש. הם רצו לפני מרכבת מכבי האש ופינו את הדרך, עודדו והריצו את הסוסים שיגיעו במהירות לאיזור הסכנה. הדלמטים עדיין מפגינים דחף לרוץ לצד כלי רכב ולעיתים קרובות ניכרת בהם זיקה חזקה לסוסים (עוד שריד מעברם).
הדלמטי הוא אחד הגזעים המרשימים ביותר בשל צבעי השחור/לבן או כבד/לבן
על כלבי הבוקסר:
מוצא הגזע
טיפוסי הכלבים הגדולים והרחבים ידועים כבר משחר ההיסטוריה. יש חוקרים המשייכים כלבים אלה למורשת הזאב הטיבטי. מכל מקום ברור, שבארצות המזרח הרחוק גידלו כלבים גדולים ורחבים, אשר שימשו לשמירה לציד וללחימה.
את טיפוס הכלבים הזה הביא עימו לארצות אירופה אלכסנדר הגדול, ממסעותיו למזרח. היה זה בסביבות המאה הרביעית לפסה"נ.
טיפוס זה נודע לאחר מכן בשם "מולוסוס" (על שם בית המלוכה מולוסוס). בכלבים אלה, שהיו גדולים, חזקים ועזי לב, השתמשו ברחבי אירופה לצרכים שונים בעיקר למטרות הגנה והתקפה. הם היו מסתערים על קווי האויב ופורצים אותם כאילו היו כוח משוריין.
כך נמשך גידול הכלבים עד המאה השנייה לספירה. באותה עת החלו להגיע לרומא כלבים מבריטניה, אשר נקראו "דוגה בריטית". הללו, בדומה למולוסוס, היו בעלי ראש וזרבובית רחבים , אך היו חזקים יותר מהמולוסוס המקורי ומוצאם היה , כנראה, מכלבים כבדים שגודלו באירופה למטרת ציד חיות גדולות. במשך הזמן נקראו כל הכלבים הגדולים האלה "מולוסוס" למרות מוצאם השונה.
למה בעצם קראו לכלב בוקסר?מעניין ביותר!
השם "בוקסר" החל להופיע בקשר לגזע הזה בתחילת המאה ה 19. מקור הם אינו ברור בדיוק. יש הטוענים כי בא לציין את אופיו המיוחד של הגזע ככלב לוחם בעל צורה אופיינית של לחימה עזה בשימוש משולב של פיו וכפותיו, ויש הטוענים שמקור השם הוא בקבוצת כלבים שהאנגלים השתמשו בהם למלחמת כלבים בתוך קופסאות (BOX) ששימשו כזירה, ומשם נבע השם "בוקס-דוגה" שהפך אחר כך לשם "בוקסר".
על הפינצ'ר ננסי:
סקירה כללית
הפינצ'ר הננסי הוא כלב קומפקטי ריבועי ונאה. כלב שרירי שיכול לגבור על כלבים גדולים ממנו בהרבה. יש לו הרבה תכונות פיזיות של כלבי עבודה וציד. בתערוכות הוא מפגין חכמה, סגנון ואופי. הוא עומד כמו סלע בזירה, מתוח כמו קפיץ ושומר שלא יפלשו לתחומו. זהו כלב בעל הופעה מושלמת והוא מתחרה רציני בכל תערוכה גדולה.
פינצ'ר הוא כלב ספורטיבי וכאשר ניתנת לו הזדמנות הוא יכול לצוד כל היום. הוא אוהב לשוטט ביערות ולחפש טרף. הוא חסר פחד ומסוגל להתנפל גם על גדולים ממנו. הוא אינו יודע שהוא כלב קטן, אלא חושב שהוא כלב גדול, והא יתייצב באומץ להגן על בעליו ובני משפחתו. הוא יעמוד תמיד הכן למלא את רצון אדונו, ויעשה זאת בזריזות. אוזניו קשובות לכל רחש, תמיד יקפוץ סביב בשמחה ובערנות. כשזר מתקרב או קיימת סכנה הוא יתריע בנביחות עזות. בריאותו הטבעית, פרוותו הקצרה, צייתנותו וצרכיו המועטים עושים אותו לכלב מבוקש מאוד. זהוא כלב לכל דבר במתכונת מיניאטורית חסכונית ויפה ובשל כך הוא נוח לאחזקה. הפינצ'ר הננסי מאופיין בכפל איכויות, הוא כלב שעשוע, וכלב התרעה ושמירה גם יחד
מוצאו של הפינצ'ר הננסי
קיימות גרסאות שונות בקשר למוצאו של הפינצ'ר הננסי, ואנו נעמוד על שלוש מהן.
הגרסה האמריקאית על פי " The Complete Dog Book by the American Kennel Club " משנת 1983:
הפינצ'ר הננסי קיים מאות שנים. גרמניה היא כמובן ארץ מוצאו אולם הוא
גודל גם במדינות הסקנדינביות במשך זמן רב. התפתחותו האמיתית של הגזע החלה בשנת 1895 כאשר הוקם מועדון הפינצ'ר הגרמני. מועדון זה שמכונה היום פינצ'ר - שנאוצר, נתן לגזע את התקן הראשוני שלו. מאז הקמתו של מועדון הפינצ'ר השתפר טיפוס הגזע וגדל המוניטין שלו, אך התקדמותו המהירה בלטה במיוחד בין 1905 למלחמת העולם הראשונה. תקופת המלחמה גרמה לעיכוב בהתפתחות הגזע.
בערך בשנת 1919 החלו בקיאים בנושא לקדם שוב את הגזע והתוצאה הייתה ייצוא של כלבים גם לארה"ב בה הגידול היה במידה מוגבלת מאוד. עד לשנת 1928 בתערוכות בארה"ב, נראה מספר זעום של פינצ'רים ננסיים . הדחיפה הגדולה לפיתוח גזע הפינצ'ר הננסי ניתנה בארה"ב משנת , כאשר הוקם מועדון הפינצ'ר הננסי. הפופולריות של כלב קטן זה גדלה, וגם בתערוכות הופיעו הרבה מציגי פינצ'ר ננסי שאף זכו מספר פעמים בקבוצת הזעירים.
הכלב הכנעני:
הכנעני משתייך לתת משפחה בכלבי שפיץ, כפי שמכונים כלבי פאריה. כלבים אלו מהווים את אחת ממשפחות הכלבים העתיקות ביותר, שנשתמרו אלפי שנים, כשהם שומרים על תכונות בסיסיות ומשתנים במעט בהתאם לתנאי הסביבה, ומהווים את היסוד הבסיסי לקשר שבין האדם לכלב. הגזע הכנעני היה נפוץ מאוד באזורינו, משמע, סיני בואך סוריה. הוא מוכר עוד מימי התנ"ך ומופיע בציורי קיר באתרים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים. בתקופה העתיקה חיו הכלבים ככלבי עדר פראיים. במהלך השנים חלה אינטגרציה בינם לבין נוודי האזור, הבדואים, ושמשו ככלבי עבודה ושמירה למופת. מי שהביאה , בעת החדשה, להכרות עם הגזע הייתה פרופ' רודולפינה מנצל, שהגיעה לפלסטינה מאוסטריה בשנת 1934, והקימה ארגון של כלבי שירות לטובת "ההגנה". פרופ' מנצל מצאה כי הכלבים שמוצאם באזור זה הם המתאימים ביותר לשמש ככלבי עבודה משום יכולתם להסתגל לתנאי הסביבה הקשים ותנאי אקלים קיצוניים, קלים לאילוף ובעלי תכונות של נאמנות ונכונות לעבודה.
כבן למשפחת כלבי השפיץ, הכנעני כלב נאמן ביותר למשפחתו, אולם, הוא מעט מרוחק. הכנעני הוא טריטוריאלי ביותר, ושומר קנאי על סביבתו, לכן מהווה כלב התרעה ושמירה מעולה.
מאפייניו:
הכנעני הוא כלב חשדן מאוד, ולמעט לבעליו הוא לא ייתן לאף אדם לגעת בו, הוא חושד בכל שינוי קטן שיתבצע בסביבה שלו.
לסיכום:
הכנענים חיים בלהקות. בדומה לזאבים, הלהקות נשלטות על ידי זכר אחד ונקבה אחת ושאר חברי הלהקה מדורגים במדרג חברתי. הכנעני, רואה במשפחה של בני האדם כלהקה שלו, ולכן יכול לקרות מצב שבו הוא ינסה לתפוס "מנהיגות" על להקה זו, ותוך כדי כך ינהג בתוקפנות. על-מנת למנוע מצב זה יש לאלף את הכנעני מגיל קטן. הכנעני לא יתקוף כל אדם, אלא אם הוא יראה צורך לעשות זאת על-מנת להגן על הטריטוריה שלו, על זכויותיו ועל מעמדו בלהקה. במקרים רבים, הוא נוטה לגונן באופן מוגזם על הילדים במשפחה.
נאמנתו של הכנעני אינה מוטלת בספק. הכנעני רואה את בעל הבית שלו כשותף. הכנעני לא נקשר לאדם אחד, כי אם למשפחה כולה.
על סוג הכלבים:פאג
ארץ מוצא: סין
הופעת הגזע: 400 לפנה"ס
ייעוד ראשוני: בן לוויה
משקל: 6-8 ק"ג
פרווה: חלקה, רכה וקצרה
צבע: שחור, בז', פון, כסף או זהוב עם מסכה שחורה
על הגזע
כלב בעל מראה מרובע, מוצק ומאוזן, נראה כאילו מכיל הרבה בתוך אריזה קטנה – הדבר מופגן בצורתו הקומפקטית, בפרופורציות הטובות שלו ובשריריו החזקים.
אין ספק שהמזרח הרחוק העניק לעולם כלב קטן חביב ומלא שמחת חיים זה המוכר בשמו "פאג" אשר הובא להולנד לפני כ-500 שנה. וזכה לפופולאריות רבה בעולם.
הפאג הוא כלב שעשועים בעל מראה מכובד ואינטלגנטי משפחתי חם ואוהב מוכן תמיד למשחק ופעילות כלב נאמן לבעליו ואף ישמור ויזהיר מפני סכנה.
מזה דורות הפאג הוא חלק מהמשפחה בה הוא חי.
לפאג נטייה למשקל יתר ולכן יש לשמור על משקלו. וכן אין להשאירו זמן ממושך בשמש כיוון שקיימות בעיות נשימה כמו אצל שאר הגזעים פחוסי הפנים.
מקור הגזע
רוב המומחים לנושא סבורים שהפאג הוא גזע אוריינטלי, שאבותיו הם הפקינז ו"כלב האריה" – אביו של השי צו של היום – ושארץ המוצא שלו היא סין.
כמו כל הכלבים האחרים, מוצאו של הפאג הוא מן הזאב.
אין ספק כמעט שהמזרח הרחוק הוא המקור שממנו צמח הפאג של היום, אבל כמו במקרה של גזעים רבים, כמעט ולא ניתן להצביע במדויק על מוצאו.
רוב ההיסטוריונים של הגזע מסכימים על כך שכאשר התפתח הולנד היתה ביתו ליפני שהגיע בסופו של דבר לאנגליה. למעשה במשך זמן מה, הגזע כונה בשם "הפאג ההולנדי", אבל במקביל, ההיסטוריונים מסכימים על כך שהגזע הופיע גם בצרפת וברוסיה.
כלבי פאג יובאו בכמויות גדולות מרוסיה במהלך המאות השמונה עשרה והתשע עשרה.
על כלבי לברדור רטריבר
משוער כי מוצאו של הלברדור מהאי ניופאונדלנד (מכונה "ניופאונדלנד קטן") אך ייתכן שהובא לשם על-ידי דייגים שישבו את האזור כדי לעזור להם בציד. הדייגים היו לוקחים אותם בסירותיהם, והם היו מביאים את הדגים שהיו נופלים מהרשתות. בזכות אופיו הטוב ויכולות הציד והשחייה שלו, האנגלים הביאו אותו עימם לאנגליה בסוף המאה ה-18, אך בהתחלה לא הייתה הקפדה על טוהר הגזע. הלברדור-רטריבר הוכר לראשונה כגזע על ידי ההתאחדות האנגלית לכלבנות ב-1903. הגזע נרשם בהתאחדות האמריקאית ב-1917.
כיום, משמשים הלברדורים ככלבי נחייה לעיוורים וגם ככלבי חיפוש והצלה וכמגלי חומרי נפץ וסמים (וזאת בזכות אפם הרגיש) .
פרוותו של הלברדור קצרה והיא יכולה להגיע בצבעים: שחור, צהוב או חום
גובה - זכרים 57-62 ס"מ, נקבות 54-60 ס"מ.
משקל - זכרים 30-36 ק"ג, נקבות 25-32 ק"ג.
כלב חזק ואתלטי. אוהב אדם, שקט, סובלני, שלו, בעל יצר חזק לרצות את בעליו, קל מאוד לאילוף וכלבלב משפחה מעולה, אך אינו שמירה. בעל יצר הבאה חזק, ותמיד יביא דברים שימצא.
אם יש שאלות מוזמנים לשאול פה, בבקשה לנעוץ את האשכול אם זה אפשרי.
