[מידע] פרדע ללא זנב חלק 4'
ארץ ישראל היא אזור בעל אקלים צחיח יחסית לאזורים אחרים, בהם המגוון הביולוגי של הדו-חיים רב יותר. מקורות המים בארץ דלים באופן יחסי. מסיבה זו, חסרי הזנב, הזקוקים ללחות מתמדת ולשפע מים, אינם נמצאים בשפע באזור. בעבר התקיימו בישראל כ-5 מיני חסרי זנב, אולם אחד נכחד וארבעה נותרו. המינים שחיים כיום בישראל הם חפרית עין החתול (Pelobates syriacus), אילנית מצויה (Hyla arborea), צפרדע הנחלים (Rana ridibunda) וקרפדה ירוקה (Bufo viridis). המין שהיה אנדמי לעמק החולה ואשר נכחד מנופי הארץ, היה עגלשון שחור גחון (Discoglossus nigriventer).
בעייתם העיקרית של חסרי הזנב החיים בישראל היא מצוקת המים. בשל תלותם בשלוליות חורף על מנת להתרבות עלולים חורפים יבשים ודלים במשקעים לגרום לירידה חדה בפעילות הרבייה. מצבן של אוכלוסיות חסרי הזנב בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 היה טוב. התפתחות היישוב בארץ הביאה להפרחת השממה ובין היתר לפעולות אשר היטיבו עם אוכלוסיות הדו-חיים בכלל, וחסרי הזנב בפרט. בריכות מעשה ידי אדם שימשו את חסרי הזנב להתרבות, וכן תעלות בצדי כבישים ונתיבי רכבות. תעלות אלו התמלאו מים בחורף והביאו באופן ישר לגידול באוכלוסיית חסרי הזנב בארץ. מצב זה נמשך עד סוף שנות ה-40, עת הוקמה מדינת ישראל.
שלוליות החורף (הנקראות לעתים "בריכות חורף") היוו מאז ומתמיד מוקד להתרבות של יתושים, אולם אם התערבות האדם הייתה מעטה, מנעו חרקים ודו-חיים את התפשטות אוכלוסיות היתושים. כשהוקמה מדינת ישראל, הורה משרד הבריאות על ריסוס בריכות החורף בחומר חדש, DDT, שהשמיד את אוכלוסיות היתושים, אך גם את אוכלוסיות החרקים והדו-חיים. אלו האחרונות התאוששו מהפגיעה לאט, היות שהתחדשותן איטית יחסית, בעוד היתושים חזרו להתפשט במהרה. בסופו של דבר המטרה שלשמה רוססו בריכות החורף לא הושגה ואוכלוסיית חסרי הזנב בארץ נפגעה קשות. בנוסף, תוכניות פיתוח, בנייה וחקלאות הביאו להרס בתי גידול של חסרי הזנב.
קרדיט לויקיפדיה
ציטוט ההודעה
