"גנגסטר אמריקאי", הדיסק החדש של ג'יי-זי, טוב בהרבה מכפי שמישהו יכול היה לצפות. כבר תקופה ארוכה שהראפר הניו-יורקי (המוכר פחות בשם נעוריו, שון קארטר) הוא מעבר לשיאו. אבל 11 שנה לאחר "ספק סביר", האלבום הראשון שלו שהפך אותו לחבר מן המניין במועדון המצומצם של הראפרים הטובים באמת, ג'יי-זי מוציא הפעם דיסק שאינו מבייש את ימיו הגדולים.
אחרי הודעת הפרישה המתוקשרת של ג'יי מקריירה פעילה כאמן היפ-הופ, ב-2004, היה ברור שקאמבק הוא רק עניין של זמן. ג'יי, שהצליח מאוד בשורה מגוונת של עסקים - בין השאר כנשיא חברת התקליטים "דף ג'אם" - התקשה לוותר על ההקלטות. החזרה לזירה באה כעבור שנתיים, כרגיל לקראת חג המולד (שבו נמכרים יותר אלבומים), אבל הדיסק "Kingdom Come", היה מאכזב למדי: אמנם לא הקטסטרופה שתיארו כמה מבקרים, אבל רחוק מאוד מהציפיות שפיתחו האוהדים, בתקופת שפל להיפ-הופ. "גנגסטר אמריקאי" הוא הדיסק שבא אחרי הקאמבק (ולקראת חג המולד, כמובן) והפעם זו הפתעה לטובה.
ג'יי כבר תיאר בראיון ל"ניו יורק טיימס" את הרקע להוצאת הדיסק, שהוקלט והופק במהירות (הראפרים המעטים במעמדו שומרים את ההכרזות החשובות שלהם ל"ניו יורק טיימס"). הוא צפה בהקרנה מוקדמת של "גנגסטר אמריקאי", הסרט המצליח מאוד של הבמאי רידלי סקוט. החוויה נסכה בו השראה ומוטיווציה, שהיו חסרות מאוד באלבום הקאמבק.
"גנגסטר אמריקאי", עם דנזל וושינגטון וראסל קרואו בתפקידים הראשיים, משחזר את סיפורו של פרנק לוקאס, סוחר סמים שחור שעלה לגדולה בהארלם בתחילת שנות ה-70, בזכות קשר רווחי להברחת סמים שיצר עם שוק ההרואין הווייטנאמי בשלהי המלחמה שניהלה שם ארצות הברית. הסיפור של לוקאס הוא מסוג האגדות שהיו באמת, שעליהן צמחו סוחרים קטנים יותר כמו שון קארטר הצעיר, בברוקלין לפני 20 שנה: שילוב של יוזמה, דחף חסר מעצורים ורצחנות - המובילים לעושר מיידי ובלתי נתפש לאחד הבנים מהשכונה. הסוף זוהר פחות: לוקאס סגר עסקה עם המשטרה והתביעה והלשין על שותפיו לעסקים.
הסרט, שיוקרן בחודש הבא בישראל, נשמע כמו גרסה מעודכנת של סרטי ה"בלאקספלויטיישן" ("שאפט", "סופרפליי", "מעבר לרחוב 110") שכבשו את לב הקהל האמריקאי בשנות ה-70 והשפיעו עמוקות, בין היתר, על קוונטין טרנטינו. הדיסק של ג'יי מזגזג בין התקופות: ימי הזוהר של לוקאס, הרפתקאותיו של ג'יי בברוקלין 15 שנה מאוחר יותר וחייו כיום, כסופר-סטאר בעסקי המוזיקה, 20 שנה לאחר מכן. הצליל של האלבום צפוי, ועם זאת מתבקש: עתיר סימפולים של כלי נשיפה מלהיטי סול ופאנק של שנות ה-70, שליוו גם את הפסקולים המקוריים מאותם סרטים. מרווין גיי והאחים איילי מופיעים כאן ברקע: סימפולים שהשימוש בהם יקר במיוחד, אבל ג'יי בוודאי יכול להרשות לעצמו.
פאף דאדי, בהפקה משמעותית ראשונה שהוא חתום עליה זה זמן רב, עשה כאן במפתיע עבודה מרשימה בכמה שירים. ג'יי קורא לזה "מוזיקת גיבורי-על שחורה", שם הולם בהחלט. יותר חשוב, אולי: ג'יי מצא לו הפעם נושא כלבבו ועסוק פחות בשאלת גילו המתקדם (בחודש הבא ימלאו לו 38), שעמדה במרכז האלבום הקודם.
שיר אחד, לפחות, מהדיסק החדש כבר ייכנס לקאנון הרחב למדי של קלאסיקות ראפ שיצר ג'יי: "רוק בויז". הסימפול שעומד במרכזו, למרות הצליל המובהק של שנות ה-70, נלקח דווקא ממקור חדש - קטע אינסטרומנטלי של אחד ההרכבים מחברת התקליטים "דאפטון", שבה מקליטה גם זמרת הרטרו-סול שרון ג'ונס. זה מפגן כוח של ראפר מנוסה, שהאזכורים התכופים של יהדות בשיר - ג'יי מדבר על "עורכי דין יהודים", "בר-מצוות שחורות" ומשיק "לחיים" - רק מוסיפים לקסם הביזארי במקצת שלו. הקול המשכנע בקטע הפתיחה של האלבום הוא של אידריס אלבה, השחקן שמגלם את סוחר הסמים המתוחכם והמרתיע סטרינגר בל בסדרת הטלוויזיה "הסמויה". לג'יי תמיד היה טעם משובח.
לעומת זאת, ג'יי מיעט הפעם בהזמנת אורחים. שיתוף הפעולה עם ליל ויין, הראפר הבולט של הדור הצעיר ממנו, מעט מאכזב בהתחשב באנשים המוכשרים שנכחו באולפן. נאס, פעם חבר של ג'יי, אחר כך יריב מר וכיום שותף עסקי מזדמן, גם הוא לא זוהר במיוחד. ספק אם זה משנה. ג'יי-זי יצר את אחד מאלבומי הראפ המהנים הספורים של השנה. טוב לשמוע אותו שוב נהנה כל כך מול המיקרופון.
[מידע]אלבום חדש לג'יי זי "גנגסטר אמריקאי"
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי jigga
הגלריה שלי
