חודשים תכננתי את השיחה הזאת. כשהיא תתקשר ותגיד שהיא מתגעגעת... ידעתי בדיוק מה להגיד לה, בדיוק איך לגרום לה לסבול כמו שאני סבלתי. לגרום לה להרגיש שהיה לה הכל בידיים שלה והיא איבדה אותו, אותי. לצעוק עליה, להשליך עליה את כל הרעל שהצטבר לי בקיבה בחודשים האחרונים
זה היה ב-11 וחצי בלילה, אחרי עבודה ולימודים. כל מה שרציתי היה להיכנס למיטה, לעצום את העיניים ולהתפלל שמחר לא יגיע. ואז היא התקשרה.
מיד ידעתי שזאת היא, גם אחרי כל החודשים האלה, לפי הרינגטון של שיר האהבה הדביק והמטופש שהגדרתי בתור הצלצול שלה כשעוד חשבתי שזה יהיה רומנטי ומקסים. עברו כמה חודשים מאז שנפרדנו, ועדיין כל פעם שהשיר הזה מתנגן ברדיו אני מסתכל על הטלפון במין ערבוביה של תקווה ופחד. הפעם הרדיו היה כבוי, אז היה ברור לי שזאת היא, מתקשרת, אליי.
לשנייה חשבתי לא לענות. למה זה טוב? במיוחד עכשיו, כשכבר הרגשת שאתה ממשיך הלאה, כבר אתה לא חושב עליה כל חמש שניות, אלא רק כל 27 וחצי דקות בממוצע (עשיתי את החישוב פעם). כשהימים כבר לא כאלה ארוכים ולא נגמרים. אל תענה, אל תענה, אל תענה!!!!
עניתי. מובן שעניתי.
"כן?" ניסיתי להישמע כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
"מה קורה?" היא שאלה אותי. כאילו רק אתמול היא נתנה לי נשיקה בבוקר לפני שהלכה לעבודה, כאילו לא היה הערב ההוא שהיא באה מהעבודה והכריזה ש"נראה לי שאנחנו צריכים הפסקה, אני לא בטוחה שזה זה". כאילו לא עברתי שבעת מדורי גיהינום בחודשים האחרונים וגם כמה שאפילו גתה לא שמע עליהם. כאילו לא עברו חודשים בלעדיה, לבד, בניסיון להבין מה קרה, איפה טעיתי, מה עשיתי, מה עשיתי שוב.
"הכל בסדר" (שקרן).
הדלקתי סיגריה. הייתי חייב אחת. חייב להחליף את הטעם המר בפה של ההתרגשות בטעם המר של הטבק. להחליף את האדרנלין בדם בניקוטין. חוץ מזה הייתי חייב לעשות משהו. אלוהים, מה הייתי עושה אם לא הייתי מעשן?
"הכל טוב?"
"כן הכל בסדר, ואת?" (מקווה שאת סובלת).
"הכל בסיייידר... אני חושבת..."
"על מה?"
"...אני מתגעגעת אליך".
שלוש המילים הכי נוראיות בשפה העברית. הסיגריה קפאה לי איפשהו בין המאפרה לפה. הרעד חזר. שוב זה קורה. הבטחת לעצמך שזה לא ייקרה יותר. הבטחת שאתה כבר מעבר לזה. שלמדת מניסיון העבר. שלא תיתן לה כבר לשחק איתך. לזרוק אותך ולמשוך אותך שוב כשמתחשק. אתה תהייה סוף סוף גבר גבר. שאם היא תתקשר תגיד לה שתלך לחפש את החברים שלה. שתלך להזדיין. שכל כך טוב לך בלעדיה, ושעשרות נשים עומדות אצלך בתור, ואתה אפילו לא חושב עליה יותר.
"מה זה אומר?"
"אני לא יודעת, כאילו... ברור לי שיש מצב שאתה יוצא עם מישהי..."
לא עניתי.
"טוב, אני אשאל, אתה יוצא עם מישהי?"
(כן, כמובן, כל הזמן, תשקר!!!) "לא".
"אתה רוצה להיפגש?"
(לא, מה פתאום, נראה לך, זונה?) "לא יודע".
"אני רוצה לראות אותך, תודיע לי כשתהייה מוכן, לילה טוב".
עישנתי עוד סיגריה ועוד אחת. השינה היתה ממני והלאה. זיכרון רחוק מתקופת חיים אחרת. מי חושב על זה עכשיו.
חודשים תכננתי את השיחה הזאת. כשהיא תתקשר ותגיד שהיא מתגעגעת... ידעתי בדיוק מה להגיד לה, בדיוק איך לגרום לה לסבול כמו שאני סבלתי. לגרום לה להרגיש שהיה לה הכל בידיים שלה והיא איבדה אותו, אותי. לצעוק עליה, להשליך עליה את כל הרעל שהצטבר לי בקיבה בחודשים האחרונים. ואיכשהו, גם כשתכננתי את הנקמה המתוקה שלי, איפשהו עמוק בפנים ידעתי. ידעתי שכשהיא תתקשר אני אשבר, אני ארעד, ואעשן סיגריות בשרשרת ולא אגיד לה אף אחד מהדברים המתוחכמים והשנונים שתכננתי. ידעתי שאשתפן בסוף.
כיביתי את הסיגריה בתוך המאפרה העמוסה בבדלים מצהיבים. הרמתי את הראש והסתכלתי מסביב. קמתי, ניגשתי לכיור והתחלתי לשטוף כלים. מי יודע, אולי היא תבוא לכאן מחר, לפחות שיהיה פה נקי.
קרדיט לוואינט.
מה יש לי לומר על הסיפור?
האמת שלא הרבה.
מצב די מוכר, קרה לי בעבר וזה לא קל, אבל לא כמו שהוא מספר.
יודעים מה? הוא מתאר את המצב הרע שלו בצורה לא רעה בכלל, אבל מה שלא אהבתי בכלל בסיפור שלו זה שהוא מוציא את עצמו כ"כ תלותי, כ"כ מסכן, כ"כ פסיבי בקשר, נותן ל"בת הזוג" שהיא אפילו לא בת זוגתו באמת לשלוט בו בצורה עיוורת.
הוא מודע לעובדה שהיא כלבה בהתהוות ועדיין, לא מוצא ת'ביצה הימנית שלו כדי לתפוס את עצמו להגיד לה "שמעי חמודה, היית זיון טוב והכל, גם אהבתי אותך חלק מהזמן, תעשי לעצמך טובה ופשוט אל תתקשרי לכאן יותר."
חבל, תהיו טובים יותר. אל תתנו לאף אחד \ אחת לדרוך עליכם גם אם אתם אוהבים, רוצים או דלוקים או איך שתגדירו את זה.
מבינים?





ציטוט ההודעה









