[פריקה], לא יודע מה נסגר איתי
אז ככה, אני מבין את כל הקטע של ההורמונים של גיל ההתבגרות.
אני כבר בן 17, מסיים תיכון, עוד מעט עתודה או צבא.
ואני לא יודע, אני מרגיש כל כך שהשתניתי לרעה, פעם הייתי יוצא כל יום כמעט, עכשיו אני יושב בבית כל הזמן.
אני מאבד קשר עם חברים שלי, וכל פעם שאני עם בחורה זה רק ללילה אחד ואני לא מצליח לבנות קשר.
כאילו נעשיתי בן אדם שטוב לטווח קצר, רושם ראשוני טוב, וזהו.
החברים היחידים שאני חושב שנשארו לי, הם כמה שמכירים אותי כבר כמה שנים.
ואני כל כך פרנואיד לגבי הכול, נגיד כל פעם שאני רוצה לצאת איתם והם אומרים שהם לא יכולים אני ישר מריץ סרטים בראש.
ומה הקטע הזה עם הביטחון הנמוך שבא פתאום? אף פעם לא היה לי את זה.
הקיצר הדבר היחיד הטוב שנשאר זה המוזיקה שלי, שמתי שאני מלחין ומנגן עם אנשים זה כמו תקשורת בשבילי.
קיצר אני לא יודע אם יש פיתרון, ניסיתי טיפול פסיכולוגי וכל זה, אין לי מחשבות אובדניות או משהו כזה, אבל אני פשוט מרגיש, איך אני אגיד את זה,
נורא רע עם עצמי, נורא מדוכא נורא ממורמר.
מה אני עושה? וואלה אם תגיבו אני אשמח, אבל דבר ראשון הייתי צריך לפרוק את כל זה אז תודה למי שקורא עד הסוף ולא מתייאש
ציטוט ההודעה
