[פריקה] למה אני בדכאון?! (בן 18).
היי
אני אפילו לא יודע ממה להתחיל.
ההרגשה הכללית חרא ואני אפילו לא יודע ממה.
התגייסיתי יחסית מזמן אבל עדיין נחשב צעיר.
עוד בטירונות הייתי סוגר שבתות, ויוצא לימי שישי שבת הבייתה.
בבסיס הסדיר שלי אני יוצא חמשושים וסוגר פחות שבתות אבל אני מרגיש חרא!
יש לי תפקיד שאני אוהב, השבוע טס לי. אבל כל התחלת שבוע אני בכזה דיכאון שפשוט אי אפשר לקרוא לזה שביזות.
יש לי מעין לחץ בחזה והרגשה כאילו כל דבר שיאמרו לי עכשיו יגרום לי לפרוץ בבכי. (לא מאמין עד כמה שאני נשמע כמו כוסית עכשיו).
כל שיחת טלפון מקפיצה אותי כדי שחס וחלילה לא יודיעו לי שאני יוצא הבייתה יום שישי או עוד יותר גרוע סוגר שבת בפתאומיות.
התנאים בבסיס שלי הם אחלה, יש אחלה אוכל, אחלה חדר וביכלל אם אני חושב על זה, החיים שלי דבש, אבל עדיין, מישום מה אני כל כך מתגעגע הבייתה, פשוט אי אפשר לתאר את זה.
אני מתגעגע לחברים להורים לאחים.
גם הזמן שאני מבלה איתם בסופשים לא מספיק לי ואני מרגיש שכל הזמן הזה שהייתי תלמיד ואפשר לומר בן אדם חופשי, לא הערכתי נכון את מה שהיה לי.
אני מרגיש ש18 שנה היו פספוס ולא ניצלתי את הזמן הזה כדי באמת לשבת עם המשפחה והחברים.
ההרגשה כאילו אם מחר אני לא אחזור הבייתה לעולם (יענו ימות לכל המתקשים בהבנת הנקרא) אז 18 שנה הלכו להם לפח. אני לא מרגיש כאילו השגתי משהו במהלך החיים שלי, כאילו לא הייתי מספיק עם המשפחה, כאילו לא נהנתי מספיק מ"הילדות" שלי וכעט הצבא מחזיק אותי ומונע ממני לעשות את כל זה. לא רק זה, אם זה היה רק שלוש שנים וגמרנו אז בסדר, אבל מה עם המילואים? אני לעולם לא אהיה עוד אדם חופשי, או לפחות עד גיל 45 ושם מה? יותר ממחצית החיים עברו...
תחשבו על זה, אי אפשר לעשות כלום מבלי שהידיעה שיושבת עמוק בראש תקפוץ ותזכיר לי שהצבא יכול לזמן אותי בכל זמן שירצה ללא שום קשר לתוכניות שלי ולשלוח אותי לאן שירצה.
גם מעצבן אותי נורא כל הקומבינות שיש בצבא, מצד אחד יש לי את אותו התפקיד כמו לבחור השני, אבל במקרה של מלחמה אני אלך לההרג ושאר הקומבינטורים ישבו קרוב לחבר של אבא וישטפו לו תרכב...
אני מפחד, למרות שאני ממשיך להסביר לעצמי שאין ממה לפחד.
אני מתגעגע למרות שאני ממשיך להסביר לעצמי שאני עוד אראה את המשפחה שלי.
אני מרגיש פתטי, התחלתי לעשן כמו מפגר.
עד כמה שאני יודע שזה רע ולא טוב, זה באמת עוזר לי. (אתם מוזמנים לגחך).
אני לא יודע כבר מה לעשות, אני מרגיש כאילו אני נכנס לדיכאון כל יום יותר ויותר. אני בדכאון בבסיס ואני בדכאון בבית, כי אני יודע שאני צריך להפרד ביום ראשון מחדש עם כל המשחה ולחזור למחנה העבודה הזה שניקרא בסיס צה"ל.
אני לא יכול לסבול את שיחות הטלפון של המשפחה שאומרת עד כמה הם מתגעגעים אלי וכמה הם אוהבים אותי, זה רק גורם לי להתגעגע יותר, אבל מצד שאני אני לא יכול לעבור את השבוע בלי הטלפונים הללו.
לדבר עם הקב"ן לוקח יותר מידי זמן ותהליכים, או שאחד הדרגים הגבוהים בחופש או שאחד מהם לא נמצא כדי לאשר לי לדבר איתו.
חבר'ה, קודם כל תודה אם קראתם הכל.
אשמח לקבל ממכם עצות וניחומים או כל דבר.
תודה.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Rolsrois
