הרבה מאוד מידע על מגוון חיות - עמוד 3

[Funy]

חסידות הנדודים

חסידות הנודדות מעלינו מגיעות אלינו מאסיה ומאירופה. אבל למה בעצם החסידות עפות דווקא מעלינו ואינו מקצרות את הדרך? הרי החסידות המקננות בגרמניה או בפולין יכולות לעשות להן "חיים קלים" ולחסוך לעצמן מרחק רב, אילו עפו מעל הים! למרות שישראל היא בסך הכל ארץ קטנה, נספרו אצלנו יותר חסידות לבנות מאשר בכל ארץ אחרת בכל העולם, בנדידת הסתו והאביב
כדי לנסות ולהבין למה הן באמת עפות מעל הארץ כדאי לשוב ולהביט במעופן. לחסידות יש גוף כבד בהרבה מזה של ציפור שיר כמו דרור, למשל. כדי להקל על מעופן הן פיתחו שיטת תעופה מענינת. החסידות נעזרות בזרמי אוויר חם העולים מן הקרקע. האם הבטתם פעם בכביש חם? אם כן, בוודאי ראיתם את ה"אדים" העולים ממנו. השמש מחממת את הקרקע, והקרקע מחממת את האוויר שבקרבתה. האוויר החם זורם ועולה מעלה מעלה, ובזרמי אוויר אלה נעזרות החסידות. הן עפות ומאתרות זרם אוויר עולה שכזה, שקוראים לו "תרמיקה". כאשר הן מוצאות אותו הן פשוט פורסות כנפיים ונותנות לו להרים אותן כמו בארובה בלתי נראית, גבוה ככל האפשר. כשהן מגיעות לשיא ה"ארובה" והן רואות שהן לא מתרוממות יותר, הן מתחילות לגלוש להמשך הדרך, בלי להשקיע כוח. לאט לאט הן מאבדות גובה עד ששוב הן פוגשות בתרמיקה של אוויר חם, ושוב הן מתרוממות כלפי מעלה וכך הן מתקדמות במסען הארוך. אולם "ארובות" כאלה נוצרות אך ורק מעל יבשה ואינן נוצרות מעל ים, כיוון שהיבשה מתחממת מהשמש, והמים - פחות. אילו עפו החסידות מעל הים, היה עליהן לנפנף בכנפיהן לאורך כל הדרך ללא הפסקה. לכן למרות שהנדידה מעל היבשה ארוכה בהרבה, היא מקילה על החסידות. כך החסידות חוסכות לעצמן מאמץ גדול הנדרש נציפור שעפה מעל לים, ונאלצת לנפנף בכנפיה ללא הפסקה
הנדידה מעל היבשה מאפשרת לחסידות להינות מדי יום, לנוח, ללקט מזון, להתחזק ולצבור כוחות להמשך הדרך בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים אפשר לראות אותן מתהלכות בשדות ומחפשות חרקים, אותם הן לוכדות במקורן החד לקראת הערב כדאי לצפות בהן בצד הדרך( ליד בנימינה) כשהן מתכנסות ללינה על עצי האקליפטוב ובכלל אינן מוטרדות מתנועת המכוניות שמתחתן. מדי פעם הן משמיעות במקוריהן קול תקתוק הדומה לקול של מכונת ירייה. עם שחר הן פורסות כנפיהן וממשיכות בדרכן לאפריקה הרחוקה שם ימצאו מזון בשפע
עם בוא האביב לאירופה מפשירים השלגים, הצמחיה מוריקה, החרקים מתעוררים לפעילות ושוב מצוי שם מזונן של החזידות בשפע. הן מתאספות ללהקות גדולות ומתחילות לנדוד בחזרה צפונה. אז הן חולפות שוב מעל שמי הארץ, כשהן ממהרות לשוב לקניהן
פעם כשבני האדם עדיין לא בנו יישובים, קיננו החסידות על עצים ומצוקים, אולם כיום הן מרבות לבנות את קניהן על גגות בתים, באסמים ועל עמודי חשמל. כיוון שהן נוהגות לשוב ולקנן באותם הקנים, ובכל פעם להוסיף עוד ענפים לקן, קנם הוא כה גדול עד כי ציפורים אחרות, בעיקר דרורים, מקננות "בקומתו התחתונה" של הקן
לאחר שהזכר מסיים את הקן הוא ממתין לבת זוגו. אם השיפוץ מוצא חן בעיני הנקבה, הם מזדווגים והנקבה מטילה בקן את ביציה, מהן בוקעים גוזלים מכוסים בפלומה לבנה. שני בני הזוג מטפלים בגוזלים הגדלים ומתפתחים במהירות רבה. על הגוזלים לגדול ולצבור כוח ושומן כיוון שעם בוא הסתיו גובר באירופה הקור ופוחת המזון. זוהי למעשה הסיבה העיקרית לנדידתן של החסידות על פני אלפי קילומטרים, דרומה אל ישראל ואל יבשת אפריקה שם שורר באותה עת הקיץ
לא כל החסידות מצליחות להגיע ליעדן בבטחה. תלאות רבות עוברות עליהן בדרך, ויש מהן שאינן עומדות במסע הקשה במשך השנים למדו אלפי חסידות שישראל בעצם ארץ שטוב בה גם בחורף, ולכן הן פשוט נשארות כאן. ויש כאלה שפשוט נשארות כאן כל השנה. במדינות רבות צדים אותן, ובמקומות אחרים מרססים את השדות בחומרי הדברה מסוכנים כנגד חרקים מזיקים. החסידות אוכלות את החרקים ונפגעות מהרעל המצטבר בגופן. לא פעם מתחשמלות חסידות שנחתו על כבלי חשמל ואחרות מותשות כל כך, עד כי אין להן יותר כוח והן מתות מתשישות. החסידות עוזרות לחקלאים, כי הן אוכלות את החרקים והעכברים המזיקים לגידולים. פרט לזה, החסידות אוכלות גם לטאות, צפרדעים ואפילו נחשים ודגים חלשים וחולים. במקומות רבים באירופה מאמינים שחסידה המקננת על גג הבית מביאה, מלבד ילדים, גם מזל טוב לבני הבית, לכן שובן של החסידות מדי אביב מביא עמו שמחה רבה. בשנים האחרונות נפגעה אוכלוסית החסידות במקומות שונים באירופה. בצרפת, למשל, החסידות נעלמו כמעט לגמרי, וכעת הארגונים לשמירה על הטבע פועלים במרץ להצלתן, כדי שישובו לקנן בצרפת

[Funy]

חזירי בר

החזיר הוא חית הבר הגדולה ביותר בישראל. הוא יכול להגיע למשקל 150 ק"ג! חזירי הבר חיים בכל צפון הארץ ומרכזה- בכל מקום שאינו מיושב בצפיפות ושאפשר למצוא בו מזון. הם אוכלים כמעט הכל: פירות, ירקות, פטריות, פקעות, חיות קטנות ואפילו פגרים. המעדן האהוב ביותר הוא בלוטי אלון ביערות. חזיר הבר נחשב בעל חיים מזיק: כאשר עדר חזירים מגיע לגן ירק או למטע בננות, חזירי הבר נוברים וחופרים באדמה וגורמים נזק רב. בעזרת החוטם הארוך שלו, נובר החזיר באדמה ובערמות אשפה, וכך הוא מוצא את מזונו. אולי בשל מנהג הנבירה באשפה "זכה" החזיר ליחס שלילי. לבני האדם נראית ההתפלשות בבוץ והנבירה בפסולת עם כל הראש כמשהו שליל ומלוכלך. אבל חזירי הבר הם בעלי חיים נקיים: את הגללים שלהם מטילים החזירים במקום קבוע, ממש כמו חדר-שרותים, ולעולם לא ישכבו על הגללים שלהם. הם נקיים למדי, למרות שהם מתפלשים בבוץ. טפשי לומר למישהו "חזיר" כקללה. החזיר נחשב לחיה טמאה ולא כשרה, ולפי חוקי התורה- בשרו אסור לאכילה
ישנים ביום ופעילים בלילה
החזירים הזכרים הבוגרים חיים בנפרד. הצעירים חיים בעדר, ואילו החזירות והגורים חיים בקבוצות קטנות, במסגרת משפחתית. לפעמים, כמה משפחות חיות יחד ויוצרות עדר של עשרות פרטים. החזירים פעילים בעיקר בשעות הלילה ומוקדם בבוקר, ואת שעות היום הם מעבירים במנוחה בצל-הסבך, בגומות קרירות שהם חופרים לעצמם. הזכרים נלחמים הרבה ביניהם, תוך שהם מנסים לדקור זה את זה בעזרת הניבים הגדולים הנמצאים בצדי הפה שלהם
החזירים מעדיפים להתרחק מבני אדם. הם אינם תוקפים אנשים, אלא נמלטים מהם במהירות. רק כאשר החזיר פצוע ואינו יכול להימלט, הוא עלול לתקוף אדם המאיים עליו
באביב ממליטה החזירה עד 8 גורים, אחרי הריון של 4 חודשים. הגורים נולדים בגומה חפורה בקרקע, שם הם ממשיכים לגור עם אמם ימים אחדים. בגיל שבוע הם כבר מסוגלים לאכול מזון מוצק, אבל ממשיכים לינוק עוד 3 חודשים. חזירי הבר מבוקשים מאוד לציד, אבל היום כבר יש פיקוח על הציידים, והחזירים מתרבים בלי קושי

[Funy]

צב יבשה

השכיח והמוכר בין צבי ישראל. ממחלקת הזוחלים וממשפחת הצבים היבשתיים. בעל חיים כבד ומגושם שתנועתו האיטית היתה למשל ולסמל – בספרות כבחיים
שוכן בישראל בכל החבל הים תיכוני, גם בקרבת ישובים ובתחומם, ואף מוחזק לעיתים בבתים
אורכו עד 25 ס"מ. שריונו קמור, עבה וקשיח. ראשו מכוסה מגני קרן שגבולותיהם ניכרים
רגליו מגושמות ודמויות עמודים גליליים. אין קרומי שחיה. בקדמת הרגליים הקדמיות ערוכים 4-5 טורים בלתי סדירים של קשקשים קרניים עבים הרעופים זה על זה. בעזרת רגליו מסוגל צב היבשה לחפור גומות באדמה ולהתחפר בהן
האצבעות מקוצרות ולרוב יש בהן 2 פרקים, האצבעות מאוחות ויוצרות משטח ישר המשמש לדריכה. הטפרים (הציפורניים) קהים וקצרים. כשהוא מכנס את גופו לתוך השריון, מסתירות רגליו עטורות הקשקשים את הראש. זנבו קצר וקהה
צבעו חום או צהבהב. מגני הגב שחורים לרוב בשוליהם ובמרכזם מצוי תמיד כתם שחור. שריון הגחון צהבהב ומוכתם בכתמים שחורים. אצל זכרים מבוגרים משחיר לעיתים הגחון כולו. הרגליים והראש צהבהבים
עיני הצב מפותחות היטב ומוגנות על ידי שני עפעפיים. הוא מסוגל להבחין במזון המוגש לו, באויב המתקרב או בבן מינו ממרחק ניכר. בצידי הראש של צב היבשה אפשר להבחין בקרום התוף - עור המכסה על חלל האוזן
צב היבשה פעיל ביום ובלילה מסתתר במחילות קצרות שחפר מתחת לסלעים או בין השיחים. בשעת סכנה מתכנסים הראש והרגליים אל תוך השריון. הרגליים הקדמיות מתכנסות בחזית הראש וסוגרות היטב את הפתח הקדמי, והרגליים האחוריות סוגרות את הפתח האחורי, כך מוגן הצב מפני רוב הסכנות
בחורף הוא מתחפר בקרקע וישן שם חודשים אחדים. באביב ובראשית הקיץ, רודף הזכר של צב היבשה אחרי כל נקבה הנקרית לו והגדולה ממנו במידה ניכרת, וחובט ומקיש בשריונו על גב הנקבה
צב היבשה ניזון בד"כ מצמחים, אך עם זאת הוא גם טורף שלשולים ורכיכות
ב - 5-6 השנים הראשונות לחייו של הצב אפשר לאמוד את גילו עפ"י טבעות הגידול ההיקפיות שעל מגני שריון הגב שלו. בגילים מאוחרים מטושטשות הטבעות וקביעת הגיל קשה יותר. צב היבשה המצוי מאריך ימים, לפחות עד 60 שנה

[Funy]

עופות מפוחלצים "חיים" בנהלל

מאת : תלמידי בית הספר היסודי נהלל

לפני מספר שנים היה במושב נהלל סמינר למורות. הסמינר נסגר וביה"ס היסודי נהלל קיבל עושר של עופות מפוחלצים. העופות נשמרו בארון זכוכית בחדר מדעים שהווה מקום איחסון וקישוט מרשים לחדר.

החלטנו על הפחת חיים- בסביבת הפוחלצים.

שמחנו לנצל משאב זה לצורך למידה חקרנית וקבלת מידע עדכני ורחב לתלמידים , מורים ולאנשים בקהילה. חשוב לנו שהמידע יינתן לדורש בצורה זמינה, נאה ועדכנית לכן בחרנו לשלב את המחשב.
תהליך העבודה היה מעניין ,פתוח לבחירה ויצירתי.
התחלקנו לקבוצות עבודה. כל קבוצה עבדה על מאפייני מחלקת העופות.
ניתנה לנו אפשרות בחירה ללמוד ולהעמיק על אחד מהעופות המפוחלצים .
ראשית התבוננו מקרוב, הייתה לנו חוויה גדולה כי יכולנו לגעת בעדינות ,להביט ולחוש את הגפיים ובמקור בלי חשש..
פעילות זו עוררה בנו שאלות רבות.
התחלנו לחפש מידע בסיפריית ביה"ס, חדר מדעים, אינטרנט והורים.
ברשותינו מצלמה דיגטלית באמצעותה צלמנו את העופות ויצרנו "תעודת זהות" .
החלטנו להרחיב את המידע על כל העופות כדי לאפשר הרחבת ידע למעוניין.
חוויה נוספת היא לראות חלק מהעופות שאנו לומדים -חיים בחצר ביה"ס ובסביבה.
היום ניתן להכנס לחדר מדעים וללמוד על העופות המפוחלצים בלחיצת כפתור!!
לפנינו אתגר נוסף לערוך מאגר מידע.
הגדרה מילונית למושג פוחלץ: אדר, עור של בעל חיים ממולא כדי לשמר את צורתו.

תמונה של קבוצת עופות מפוחלצים

תצוגה של עופות מפוחלצים בחדר מדעים

[Funy]

חולד ישראלי

החולד הוא יונק קטן, המשתייך למשפחת החולדיים, מסדרת המכרסמים. הוא נפוץ במערב אסיה ובצפון אפריקה. בארץ הוא נפוץ מהחרמון ועד לצפון הנגב בשטחים פתוחים שבקרבת יישובים, בקרקעות מעובדות ובשדות בר.
גופו גלילי וחסר זנב. חושי המישוש, הריח והשמיעה שלו מפותחים. הוא עיוור, אולם בכל זאת מסוגל להבחין בין אור לחושך. יש לו אוזניים אך לא אפרכסות. ראשו בעל מבנה המותאם לחפירה ולהוצאת עפר.
מבנה גופו מאפשר לו חפירה ותנועה מהירה וקלה במחילות הנחפרות. גם שיניו החדות נועדו לחפירה. הן בולטות מהפה כדי שהוא יוכל לחפור גם כשהפה סגור. העפר נדחף על ידי החרטום ונערם לתלים על ידי רגליו האחוריות.
החולד פעיל במשך היום ובשעות הראשונות של הלילה. הוא מנהל אורח חיים תת-קרקעי כמעט מוחלט והוא חי לבד במחילות אופקיות וארוכות. בכל מערכת מחילות מצויים חדרים מיוחדים לאגירת מזון ולהפרשה. תא שהתמלא בהפרשה נסתם על ידי החולד, ותא אחר נחפר במקומו.
החולד אינו חברותי ובכל מחילה חי רק פרט אחד. הפרטים תוקפים זה את זה כשהם נפגשים ובשבי הם מסוגלים להיאבק זה בזה עד מוות.
החולד צמחוני וניזון מבצלים, מפקעות ומשורשים ועל כן הוא מזיק מאוד לחקלאות.
בתקופת הרבייה מתחילים זכרי החולד לפקוד את תאי ההמלטה בתדירות גוברת והולכת, תוך השמעת קולות רצופים של שריקות ולחישות המעידות על נסיונות החיזור שלהם. הנקבה המיוחמת היא הבוחרת את הזכר שעמו תזדווג. מספר ההזדווגויות רב: כ-60 פעמים במשך שעה וחצי!
ההריון נמשך בין 28-36 ימים ובסופו נולדים 2-5 גורים.
כשהצאצאים מגיעים לגיל חודשיים עד שלושה חודשים, הם עוזבים את מחילת האם. רבים מהצאצאים נטרפים ולא מגיעים לבגרות.
הם מגיעים לבגרות מינית בגיל שנה.
בשבי מגיעה תוחלת החיים של החולד לארבע שנים לפחות.
החולד מזיק לחקלאות ולגינות הירק ולכן נוטים להמיתו בהרעלה.

[Funy]

חשופית צהובה

החשופית הצהובה היא רכיכה יבשתית, כלומר חילזון, השייכת למשפחת החשופיות בסדרת שבלולי היבשה. היא הופצה בידי בני אדם במקומות שונים בעולם: בדרום אפריקה, באוסטרליה, בצפון אמריקה ובדרומה ובאיים נידחים באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט.
רוב המינים חיים בקרקע, יש גם מינים תת-קרקעיים ויש כאלה החיים על עצים.
הקונכייה של החשופית הצהובה חבויה, כך שגופו של החילזון נראה חשוף - מכאן שמו. צורתו תולעתית ובראשו יש שני זוגות משושים: האחורי מתנשא מעל הקדמי, הוא ארוך יותר ובקצהו עיניים.
אורך גופה של החשופית הצהובה 8 ס"מ. צבעה ירקרק-צהבהב, מוכתם בכתמים צהובים, והמשושים כחלחלים.
החשופיות הצהובות הן דו מיניות - כל אחת מהן גם מעבירה זרע לחברתה וגם מטילה ביצים.
ההזדווגות נעשית על קירות או על עצים. תחילה בני הזוג סובבים זה את זה במעגל ומלטפים זה את זה במשושים. אחר כך הם נתלים על הקיר על-ידי הפרשה של חוט רירי באורך של 45 ס"מ. איברי המין שלהם מתפתלים זה בזה בסליל, התופח ונראה כמטרייה. כך חלה העברת הזרע בין בני הזוג. אחרי שהם נפרדים זה מזה, אחד מהם עולה על חוט הריר בחזרה אל העץ או אל הקיר, והאחר אוכל את חוט הריר.
לאחר זמן מה הם מטילים את הביצים בסדקים לחים או בחורים, שם הביצים לא יתייבשו.
החשופית רגישה לשינויים בטמפרטורה. היא יכולה לאבד מים רבים מגופה (עד 30 אחוז ממשקל גופה) מבלי שתמות, ולהחזיר לעצמה את הכמות שאיבדה.
החשופיות שוכנות במרתפי בתים, במערכת ביוב ועל קירות בתים. לעתים הן זוחלות במערכת הביוב ויוצאות אל חדרי אמבטיה ואל מטבחים. הן שכיחות גם בגינות נוי ובמטעים.

[Funy]

צפע ארצישראלי

הצפע הארצישראלי הוא נחש ממשפחת הצפעוניים, כמו רוב הנחשים הארסיים בארץ.זהו נחש מסוכן, הנפוץ מכל הנחשים הארסיים בארץ והגדול מביניהם, וכן הוא נפוץ בחבל הים התיכוני המיושב. הוא שוכן בסלעים, שדות וחורש, פרדסים וביישובי אדם.
אורכו מגיע ל 1.35 מטר ולמשקל של 1.5 קילוגרם. צבעיו אפור-צהבהב או חום. לאורך גופו פס מקוטע בצבע חום כהה ובצידי גופו כתמים כצבע הפס, המורכב ממעויינים המחוברים זה לזה. על ראשו ציור חום בצורת "V" שחודה פונה קדימה. סימן היכר לרוב בני משפחת הצפעוניים הוא: קשקשי הראש קטנים מקשקשי הגוף.
הצפע הארצישראלי שוכן קרקע. הוא בעל כושר טיפוס טוב למדי ונמצא לעתים גם בסדקי חומות ועל עצים. הוא פעיל בשעות הלילה, בעיקר באביב, בקיץ ובסתיו. במשך היום הוא חבוי במקומות מסתור.
טרפו העיקרי: מכרסמים (חולדות ועכברים אהובים עליו במיוחד).
לאחר ההזדווגות הנקבה מטילה את הביצים במקומות מסתור. היא מטילה בין 10-30 ביצים (בהתאם לגודלה) והן מתבקעות אחרי 6 שבועות. גודל הצאצאים הוא כ 20 ס"מ.
הצפע הארצישראלי מועיל לאדם, משום שהוא ניזון בעיקר מעכברים ומחולדות, אך הוא גם מסכן חיי-אדם. הארס של נחש זה משפיע על מערכת הדם של מי שהוכש. הוא גורם להרס תאי דם, הוא נוגד קרישה ומשפיע באופן באופן קשה גם על מערכת העצבים: שרירי הגוף של הטרף חדלים מלפעול, ולאחר שנפגעים שרירי הנשימה, הוא מת.
משנת 1955 קיים בארץ נסיוב חיסון מוצלח נגד ארס הצפע ומאז מקרי המוות של בני אדם ירד כמעט לאפס.
אויביו הטבעיים של הצפע הארצישראלי: הנמייה, החיוויאי (עוף דורס) וכמובן - האדם.

[Funy]

ירבוע מצוי

הירבוע הוא מכרסם צהבהב ממשפחת הירבועיים. הוא נפוץ באסיה ובאפריקה. הירבוע הוא הסוג היחיד במשפחת הירבועיים החי בארץ. הוא שוכן מדבר וחולות.
רגליו הקדמיות קצרות מאוד והאחוריות ארוכות מאוד ובעלות שלוש אצבעות בלבד. אצבעותיו מותאמות להליכה על חולות.
הוא מדלג על רגליו האחוריות (שארוכות פי כמה מהקדמיות) במהירות רבה ומנתר עד לגובה של מטר ולמרחק של שני מטרים.
רגליו הקדמיות משמשות לו רק לחפירה ולהחזקת מזונו.
בקצה זנבו הארוך ישנה ציצת שער בצבע שחור-לבן, המאפשרת לו לזהות את בני מינו.
הירבוע חופר מחילות ארוכות בחולות, ובהן הוא חי במשך היום.
בשל מבנה המחילה ואורכה, נשמרת לחות גבוהה מאוד בחדר המשמש לירבוע לשינה והוא אינו מאבד מים בנשימה.
הוא איננו בעל חיים חברותי. הוא פעיל בלילה בלבד ואוכל זרעים וחלקי צמחים עסיסיים.
בעזרת ידיו - הוא מטפל במזונו הצמחי - הוא מנקה את הזרעים שהוא מסנן מהחול ואוכל אותם.
כאשר חם מאוד הוא מרטיב את ידיו ומלקק אותן.
בתקופת הרבייה פולש הזכר למחילה של הנקבה למשך ימים אחדים ומחזר אחריה בתיפוף על ראשה ובליטוף זנבה.
ההזדווגות מהירה ומתבצעת עשרות פעמים.
ההריון של נקבת הירבוע נמשך 27 יום. הנקבה מכינה חדר במחילה - קן גדול המרופד בחומר צמחי רך. בכל שגר בין גור אחד לחמישה גורים. בגיל 35 ימים יוצאים הגורים לאכול. הם מגיעים לבגרות למינית בגיל 3 חודשים.
תוחלת החיים של הירבוע מגיעה לחמש עד שש שנים.
החתולים הם אויבי הירבוע ועל שום כך הוא בעל חיים מוגן

[Funy]

צרעת הפלך

צרעת הפלך (הקרויה גם פלכית) נמנית על משפחת הצרעיים מסדרת הדבוראים שבמחלקת החרקים. זוהי משפחה של צרעות חברתיות שתפוצתן כלל עולמית.
לבטן הצרעה צורה של פלך מחודד בשני קצותיו. צבע גופה שחור ועליו טבוע דגם צהוב.
הפלכית השכיחה היא המין השכיח ביותר. אורך המלכה נע בין 15-17 מ"מ, אורך הפועלת בין 10-15 מ"מ והזכר 10-17 ס"מ.
הקן בנוי מ"נייר" אפור שיוצרות הצרעות. הוא מורכב מחלה אחת בלבד, אשר לרוב קשורה בגבעול לענף של צמח, לסלע או לקיר.
באביב, בארצות שאקלימן ממוזג, בונות, מלכה אחת או מלכות אחדות, את הקן.
בין המלכות מלכות הבונות מתגלעת תחרות והמלכה הדומיננטית, בעלת השחלות המפותחות יותר, משתלטת על יריבותיה וזוכה בשלטון יחיד.
הפלכיות ניזונות מצוף צמחים והזחלים ניזונים מבשר חרקים שהפלכיות הבוגרות טורפות וקורעות למנעם לגזרים.
אוכלוסיית הפלכיות יכולה להגיע לכמה מאות פרטים. בין הדורות קיימת שותפות. הטיפול בצאצאים משותף, העבודה מחולקת בין המלכה לפועלות. המלכה מופרית בצעירותה. היא מטילה ביצים מופרות שמהן מתפתחות פועלות. המלכה מטפלת בפועלות הראשונות הבוקעות ואחר כך היא מתמסרת להטלת הביצים בלבד, בעוד שהפועלות בונות את הקן ומטפלות בצאצאים.
כשהמלכה מתה, או מוצאת מהקן, מטילות הפועלות ביצים לא מופרות שמהן מתפתחים זכרים. מביצים שקיבלו מזון רב מתפתחות מלכות.

[Funy]

תרנגול בר

תרנגול הבר הוא אבי גזעי התרנגולות, והוא הידוע גם בשם "תרנגול בנקיבה".
זהו עוף יער, הנמנה עם משפחת הפסיוניים שבסדרת התרנגולאים. הוא חי ביערות אסיה - בהודו, בבורמה ובאינדונזיה. הוא נפוץ ביער ובחורש ובלילה הוא לן על העצים, שם הוא מוגן מפני טורפים.
אורכו של הזכר כ- 70 ס"מ, צבעיו הדורים ביותר - חום-זהוב ארגמן עם כתמים חומים ושחורים וברק ירקרק-מתכתי.
לראשו כרבולת אדומה וזקופה ובבסיס מקורו גידולי עור אדומים.
ברגליו דורבן ארוך וחד, המשמש להגנה, בעיקר לקרבות בין הזכרים.
הנקבה קטנה ממנו. צבעה חום-צהוב מנומר, כרבולתה וגידולי העור שבבסיס מקורה קטנים ואין דורבן ברגליה.
לשני הזוויגים זנב ארוך, אך זה של הזכר ארוך יותר וצבעוני יותר. קולם של השניים שונה זה מזה. לזכרים קולות עזים -(מכאן הביטוי "קריאת הגבר"), לנקבות קרקור שקט.
תרנגול הבר חי בלהקות ביערות עבותים. הלהקות מונות 50 פרטים. ברגליו החזקות הוא עודר בקרקע ומוציא ממנה תולעים וחרקים. הוא אוכל גם ירק וזרעים. מקורו העבה מתאים לניקור ולאכילת טיפוסי מזון שונים.
לתרנגול הבר חיי משפחה מפותחים: הנקבה מטילה שש עד עשר ביצים בגומה מרופדת על פני הקרקע ודוגרת עליהן לבדה במשך שלושה שבועות.
הזכר נמצא כל הזמן הזה בסביבה ומגרש פולשים.
עם בקיעתם, מכוסים האפרוחים בפלומה ומפותחים. זמן קצר לאחר הבקיעה הם מצטרפים להורים ומנקרים בקרקע היער כדי למצוא את מזונם.
בגיל שבועיים מסוגלים הצאצאים לעופף, אם כי התרנגולים הינם מעופפים חלשים.
כעבור זמן לא רב מצטרפת כל המשפחה ללהקת תרנגולי הבר המסתובבת ביער.
לסדרת התרנגולאים חשיבות כלכלית עצומה ולפני כ-5000 שנה בוית תרנגול הבר. התרנגול בוית לצריכת בשר וביצים ונוצות.
בתלמוד נזכר תרנגול הבר פעמים רבות ומשערים כי גם השם "שכווי" מתייחס אליו.

[Funy]

שלו

השלו הוא עוף הקרקע הקטן ביותר בסדרת התרנגולאים שממשפחת הפסיוניים. זהו עוף ציד המגיע לגודל של 18 ס"מ. הוא שוכן בשדות וניזון בעיקר מזרעים, מעשב ומחרקים.
נדידתו של השליו ייחודית לקבוצת הפסיונים. בסתיו מגיעות להקות השלווים לחופי הים התיכון וחוצות אותו בבת אחת (כ 400 ק"מ ללא חניית ביניים)!
עם נחיתתם בדרום הארץ, הם מחפשים מסתור תחת צמחים מדבריים. אז ניתן לצוד אותם בקלות.
הזכר קורא קריאות בנות שלוש הברות בקול מלודי. הקול נועד למשוך נקבה ומרגע שזו מצטרפת אליו, הוא פוסק. הוא תוחם את נחלתו ונלחם עליה בנקירות מקור ובשריטות טפרים.
בעונת הקינון, חופרת הנקבה גומה קטנה בקרקע, בסבך הצומח, ומרפדת אותה בעשבים וקש. בגומה היא מטילה ביצה חלקה ומבריקה מדי יום.
רק לאחר שנשלמת מכסת הביצים מתחילה הנקבה בלבד לדגור. הזכר נשאר קרוב לקן ומשתתף בהגנתו. הדגירה נמשכת בין 17-19 יום. האפרוחים בוקעים יחדיו. הנקבה שומרת עליהם ומחממת אותם בלילות בימיהם הראשונים. בהיותם בני 12-14 יום, מתחילים האפרוחים לעוף ומגיעים לכושר מעוף מלא כמה ימים לאחר מכן, אבל הם נשארים עם האם עד שהם בני 30-50 יום.
גם בגרותם המינית של השלווים הצעירים מוקדמת, והם מסוגלים, כנראה, להתרבות עוד בשנת חייהם הראשונה.
השלו פעיל ביום ובלילה הוא ישן על הקרקע. האפרוחים בוקעים בתוך קן קטן, על הקרקע, ועל-כן מרובים בטבע אויביהם.
במקרא מסופר שבני-ישראל אספו את השלו לשם מאכל בעת נדידתם במדבר, כפי שהבדואים עושים גם בימינו.
היום מגדלים בשבי את השליו היפני גם לנוי וגם למאכל.
ריסוס מסיבי בשדות חקלאיים גרם לפגיעה קשה באוכלוסיית השלווים ומאז נחקקו חוקים להגן עליהם מפני ציד.

[Funy]

שלשול הגשם

שלשול הגשם הוא תולעת ממחלקת התולעים הדל-זיפיות ממשפחת השלשוליים. תפוצתו כלל עולמית. לאזורנו הוא הגיע מאירופה בהעברות חקלאיות. הוא שוכן ביבשה.
בגופו של השלשול עד 160 פרקים, ואורכו עד 300 מ"מ. צבע גופו חום-אדמדם, לקצוות גוון בולט יותר. הוא חסר איברי תנועה ונע ממקום למקום על-ידי התכווצויות של דופן הגוף השרירית שלו.
מזונו: רקב צמחי בקרקע. הוא בולע אדמה ומעכל את החומר האורגני הנמצא בתוכה. את החומר הלא מעוכל הוא מפריש בצורת פירורים. הוא חופר באדמה מחילה עמוקה וצרה ונע בתוכה לחיפוש מזון ולחות. בקיץ הוא פעיל ובחורף הוא נמצא בתרדמה.
שלשול הגשם מתרבה באדמות לחות, לרוב בחודשי החורף, כשהטמפרטורה נמוכה. הוא דו-מיני: בזמן הרבייה הפרטים נצמדים זה לזה הפוכים ומעבירים זה לזה את הזרעים; אחר כך כל אחד מהם פולט ביצים לחגורת ריר בגופו, שם נאסף קודם הזרע של הפרט השני. חגורת הביצים והזרע גולשת קדימה, ונוצר תיק, שצבעו צהוב-חיוור וגודלו 6-5 מ"מ. התיק ניתק מהשלשול. בכל תיק כ- 20 ביצים. צעירים מתפתחים בתוך התיק. תחילה הם ניזונים מנוזל המצוי בתוכו.
שלשול הגשם מועיל לחקלאות: הוא מטחח את האדמה על-ידי יצירת תעלות ומדשן אותה באמצעות העיכול שלו.
יש המגדלים אותו כמזון חלבוני לתרנגולות

[Funy]

צפרדעים

דו חיים –מה בין קרפדה לצפרדע

הצפרדע והקרפדה שייכות למחלקת דו חיים שהינה מחלקת ביינים בין הדגים בים לבין הזוחלים ביבשה.
דו חיים- המילה דו פרושה שניים, לצפרדע ולקרפדה יש שתי צורות חיים, קודם הן ראשנים שחיים במים ובהתבגרותם הם חיים גל ביבשה וגם במים.

צפרדע הנחלים

מצוייה כמעט בכל מקווי המים המתוקים, אורכה כ15- סנטימטר ראשה בצורת משולש וצבעה מנומר אפור ירקרק וחום.
לרוב נמשכים בצידי גופה שני פסים צהובים, ופס בהיר חוצה מהראש ועובר לאורך הגב.
רגליה האחוריות גדולות ,חזקות וארוכות קרום שחיה גדול מחבר בין האצבעות הארוכות, רגליה משמשות לשחיה וקפיצה.
בעונת הייחום מזמרים הזכרים ומגבירים את קולם בעזרת זוג שלפוחיות הנשלפות מזווית פיהם ומתנפחות.
את הביצים מטילה הנקבה בגושים גדולים בקרקע של מקווה מים, מאות ואלפי ביצים, הזכר רוכב על גבה בזמן ההטלה ומפריש את זרעו על הביצים וכך הן מופרות, לאחר כ- 10 ימים בוקעים הראשנים.
ההבדלים בין הזכר והנקבה ניכרים בגודל, הנקבות גדולות מן הזכרים.
הצפרדע טורפת את בני מינה ובולעת צפרדעים קטנים ממנה, עיקר פעילותה היא בלילה.
הצפרדע צמודה למקווי מים יציבים כמו ברכות ומאגרי מים, היא פעילה במשך הקיץ ואף מטילה מספר פעמים, בחורף היא שוהה בקרקעית מקווי מים ונושמת דרך העור.

קרפדה ירוקה

נפוצה ושכיחה מבין הדו חיים בארץ, אורכה עד כ- 10 ס"מ ,צבע עורה מנומר אפרפר מוכתם בירוק ומכוסה גבשושיות, רגליה קצרות וקרום השחיה המחבר בין האצבעות קצר מאוד, הנקבה גדולה יותר מהזכר וגופה מנומר בכתמים ירוקים.
בצידי ראשה יש בלוטות המפרישות ריר ארסי בעל ריח דוחה, לכן גם אינה נטרפת, מלבד אויבה הגדול נחש המים המשובץ שאינו חושש מהארס שלה.
מזונה כולל בעיקר חרקים, בלילה היא יוצאת לטרף שאותו היא צדה בעזרת לשונה הדביקה הנמצאת בקידמת הפה אך אינה משמשת לבליעת מזון, תפקיד זה מוטל על גלגלי העיניים השוקעים בבת אחת לארובות ואל חלל הפה, כך לוחצים גלגלי העיניים על הטרף ולוחצים אותו פנימה.
לקרפדה אין שיניים.
בצעירותה כמות הרעל המופרש קטן ולכן היא נאכלת ע"י אנפיות בקר.
הקרפדה מבלה את רוב זמנה ביבשה, אך בחורף ניתן לפגוש בה בשלוליות,.
בחורף הקרפדה אוגרת מים בשלפוחית השתן שלה ובתקופת הקיץ היא מתחפרת באדמה והמים בשלפוחית מגינים עליה מפני התיבשות.
הקרפדה פעילה בלילה.
בתקופת הרבייה נודדות הקרפדות אל מקווי מים , ראשונים מגיעים הזכרים ומשמיעים קרקורים ואליהם מצטרפות נקבות מלאות ביצים,
את הביצים מטילה הנקבה בשרוכים ארוכים ושקופים עד 12 מטר, המכילים כ4000-6000- ביצים.
הזכר רוכב על גב הנקבה כשהיא מטילה ומפריש את זרעו על הביצים, זוהי הפריה חיצונית המתבצעת כמעט אצל כל הדו חיים חסרי הזנב.
לאחר חמישה ימים בוקעים הראשנים.
אורך חייה מגיע לכ35- שנים, תפוצתה: אירופה, אסיה, וצפון אפריקה.

קרפדה ירוקה

צפרדע הנחלים

עור מחוספס ומכוסה גבשושיות

עור חלק וחסר גבשושיות
הגב אפור עם שלאים ירקרקים
הגב ירוק עם פסים וכתמים כהים
רגליים אחוריות באורך בינוני
רגליים אחוריות ארוכות מאד
קרום שחיה קטן
קרום שחיה גדול ומפותח
ראש לא מחודד
ראש מחודד בצורת משולש
חסרת שיניים
בעלת שיניים זעירות
מטילה שרכי ביצים ארוכים
מטילה גושי ביצים גדולים
הבוגרת מתרחקת ממקווי מים
הבוגרת נשארת צמודה למקור מים

[W8Baby]

תודה על המידע

[W8Baby]

תודה אחי על המידע