למונגראס,
בהתחלה חשבתי שתחזיר בתשובות הגיוניות, שבאמת תקרא ותגיב.
אתה סתם זורק פסיכולוגיה בלירה, את ה"2 סנט" שלך אם תרצה - ומכסה אותם בכביכול "נסיון חיים".
הדיון היה פשוט: השאלה הייתה "האם זה לא מוסרי ללמוד 'פיקאפ', האם זה מתנגש עם העובדה שיש יותר לחיים מסקס."
תכלס? האם זה מוסרי ללמוד אומנות לחימה? כן מצד אחד יכול להיות שיהיו כאלה שישתמשו במה שהם יודעים כדי "לנצל" את החברה שלהם, ויש כאלה שיקחו את מה שהם יודעים וישתמשו בו מתי שהם יכולים.
אין ספק שבכל אחד מהמקרים אומנות לחימה מקנה הרבה יותר מסתם הגנה עצמית - היא משפרת את השליטה העצמית שלך, נותנת משמעת עצמית ומחזקת את הגוף.
אותו הדבר עם כל כישרון אחר. בין היתר "פיקאפ". השיפור העצמי פה הוא בסכ"ה הקנייה של ביטחון עצמי, יכולת ניתוח בסיסית של מצבים חברתיים (וזה מאוד בסיסי חברים, אל תשלו את עצמכם, יש הרבה יותר לדינמיקה חברתית מפיקאפ), ואיזושהי הרגשה של מיצוי. התוצאה הסופית היא היכולת להיות בן אדם מושך. בן אדם שבחורות רוצות.
אתה יוצא מנקודת מבט פרימיטיבית ולא נכונה שמי שלומד פיקאפ עושה את זה כי הוא היה מתוסכל בחיים שלו, ובגלל זה הוא רוצה לשפר אותם. זה לא נכון - כל מי שלומד אומנות לחימה חטף מכות בבית ספר? ברור שלא. למה שתגביל "שיפור עצמי" או "העשרה" עצמית אם נדייק יותר, רק לאנשים שלא אוהבים את עצמם? זו באמת שאיפה מוזרה לרצות להיות שמח עם מי שאתה?