זברות גרווי - מין מפוספס
זברות גרווי - מין מפוספס
בסוואנות של טנזניה וקניה, ובעצם בכל מקום מדרום לסהרה תמצאו אותן באלפים - זברות מסוג גרנט, הנפוצות ביותר. אבל זברות גרווי צפופות הפסים נדירות הרבה יותר; למעשה הן הולכות ונעלמות מעל פני האדמה
אי אפשר לטעות בפסים השחורים והלבנים הללו; את הזברה מכירים מיד. אבל גם בעל החיים הזה - אחד הסמלים המובהקים של הטבע האפריקאי - נמצא בסכנה.
באפריקה קיימים שלושה מינים של זברות. זברת המישורים (בורצ'לי - Equus quagga), ממנה נותרו כ-660 אלף; זברת ההרים (Equus zebra) ממנה נותרו כ-9,000 פרטים בנמיביה ודרום אפריקה, וזברת גרווי (Equus quagga), ממנה נותרו כ-2,000 פרטים בלבד. מספרן מצטמצם במהירות הגדולה ביותר בין מיני היונקים הגדולים, ונראה שאף בקצב מהיר יותר מאשר הקרנף השחור צר השפה (Black Rhino).
הרומאים, שכינו את זברות הגרווי בשם היפוטיגריס, רתמו אותן לכרכרות מירוץ ולעגלות קרקסים. בשנות ה-70 של המאה הקודמת הן נקטלו בצורה מסיבית כדי להשתמש בעורן לשטיחים או פריטי לבוש. המחיר שלהן עלה עקב כך, וזה שימש תמריץ נוסף לחיסולן. את שמה אגב, היא קיבלה ב-1882, כאשר הקיסר האתיופי מנליק השני העניק זברה שכזו לנשיא צרפת ג'ולז גרווי.למה פסים?לא פיג'מה; לא הצהרת אופנה:הפסים - הם לא פיג'מה וגם לא הצהרה אופנתית; הם נועדו לבלבל את האויב - בין אם הוא טורף או זבוב טורדן. כאשר עדר זברות נקלע למרדף אריות או טורפים אחרים, קשה לטורף להתמקד בפרט בודד בגלל עירוב הקווים, ועד שהוא מצליח, מצליחות הזברות להשיג יתרון מרחק. הסיבה השנייה לקיום הפסים היא כדי לבלבל את זבובי הצה-צה, המעבירים את מחלת השינה. מבנה העין המורכב של הזבובים אינו מצליח (כך משערים) לבנות את תמונת הגוף של הזברה ולא מצליח לזהות את בעלי החיים שהם רוצים למצוץ את דמו. הסיבה השלישית היא פשוט דרך זיהוי חברתית של הפרטים בינם לבין עצמם. לכל זברה דגם קווים שונה, בדומה לטביעות אצבע. כמו שהעורבים יודעים לזהות פרטים מרחוק על פי ה"תסרוקת", חברי העדר מזהים זה את זה על פי דגם הקווים.
קראו עוד על הזברות באנציקלופדיה
בשנת 1973 נצפתה זברת הגרווי האחרונה בסומליה. בשנת 1996 הכריז ה-IUCN (איגוד השימור העולמי) על זברות הגרווי כמין השרוי בסכנת הכחדה. כדי להגן על הנותרות, החליטו רשויות ההגנה על בעלי החיים לחרוג ממנהג אי ההתערבות בטבע, וחיסנו את אוכלוסיית הגרווי בקניה נגד מגפת האנתרקס. בסך הכול חוסנו אז כ-620 פרטים. בסקר שנערך בשנת 2008 נספרו בקניה 2,407 זברות גרווי, כ-95 אחוז מהפרטים החיים כיום.
כך תזהו זברת גרווי: הפסים צפופים, הבטן לבנה, האזניים גדולות והאף חום (צילומים: נדב לוי)
כיום חיות זברות הגרווי באזורי מדבר ומדבר למחצה בשתי מדינות בלבד באפריקה – צפון קניה ואתיופיה. אך בעבר היא הייתה מין נודד, שהעדיף להיאחז באזורים ירוקים עם תנאי גשם מתאימים. ועדיין, זברת הגרווי לא נבהלת מהמדבר. היא ניזונה בקלות גם מעשבים קשים שהבקר נמנע מהם. לאחרונה התגלה שכמו פילים, הן משתמשות ברגליהן הקדמיות כדי לחפור בקרקע ולגלות מים מתוקים מתחת לפני הקרקע, עד עומק של כ-60 ס"מ, ובכך הן תורמות גם לבעלי חיים אחרים.
במהלך הנדידה נע עדר הזברות מרחקים של כ-10-15 ק"מ ביממה, מתוכה הן מבלות כשבע שעות בשינה. אגב, הן אינן ישנות בשכיבה אלא מניחות את ראשיהן על צווארן של חברותיהן וישנות בכל פעם כמה דקות.
הזכרים מתקוטטים; הנקבות "מופקרות"
כאשר הן נמצאות פרק זמן בשטח שנבחר על ידן, הזכרים של זברות גרווי מקיימים ביניהם עימותים טריטוריאליים (בשונה מהזברות האחרות). בשעת העימות הם נושפים בנחיריהם, אוזניהם מזדקרות ומשתטחות, זנבותיהם מיתמרים אל על, הם תוקפים בבעיטות ובנשיכות בצוואר וברגליים, מאיימים בחשיפת שיניים ואינם מהססים להניס את הזכר הנחות לטווח של מאות מטרים מעבר לגבול הטריטוריה, שגודלה כעשרה קמ"ר. ברוב המקרים הצעיר המובס מצליח לצאת מהקרב ללא פגיעות חמורות, וממתין להזדמנות הבאה להשתלט על העדר.
בניגוד לזברות בורצ'לי, שאצלן הזכר מגן על ההרמון הצמוד שלו הכולל עד שש נקבות וצאצאיהן, זברות הגרווי מנהלות חברה פתוחה יותר הנובעת ממצאי מזון מוגבל ומעט מקורות מים. עובדה זו מאלצת את הזכרים לחיות עם העובדה שזרעם אינו מובטח, וזאת משום שהנקבות עוברות באורח חופשי בין הנחלות.
ההתנהגות ה"מופקרת" הזאת מגדילה את "תחרות הזרע" בקרב הזכרים, ומשום כך הם בעלי אשכים גדולים המאפשרים להם להפריש זרע לעתים תכופות יותר, ולהגביר בכך את סיכוייהם להיות אבות הסייחים. נקבת הזברה מתייחמת מדי כמה ימים, ולכן ההמלטות יכולות להתרחש במרבית ימות השנה. לאחר היריון שנמשך כשנה הנקבה ממליטה סייח יחיד.
כדי בכל זאת להגדיל את הסיכויים שלהם להתרבות, כל שנשאר לזכרים לעשות זה ללוות מקרוב נקבות מיוחמות, גם בסיכון לחצות את גבולות הטריטוריה. הנקבות מתקבלות על ידי כל הזכרים, וזוכות לגישה למקורות המזון והמים המועדפים מבלי שהזכרים ימנעו זאת מהן.
הזכרים מחזרים אחרי הנקבות באלימות ובתוקפנות באמצעות מרדפים אחריהן, נעירות אופייניות והצקות. הם מרחרחים את שתן הנקבות המעורב בפרומוני ייחום, הגורמים להם לריגוש יצרים ולהתנהגות אלימה.
האבא שומר; האמא הולכת לאכול בחוץ
בשמורת סמבורו בקניה מתקיימים "גנוני סייחים" של זברות הגרווי. הזכר הבכיר, אבי הגורים, משמש כגנן. הוא מארגן לעצמו טריטוריה בטווח של שני ק"מ מהנהר הזורם בשמורה המדברית למחצה.
הוא נאלץ להיות הגנן של הסייחים משום שהוא רוצה שהסייחים שלו יהנו ממלאי של חלב סמיך ואיכותי. הסייחים חייבים לינוק חלב אם סמיך, מאחר שבשלושת חודשי חייהם הראשונים הם אינם מסוגלים לאכול ולעכל בהצלחה מזון צמחוני עשבוני. הם מתחילים ללחך עשב בגיל כמה שבועות כתוספת לחלב, אך זה משמש מזון עיקרי במהלך שמונת החודשים הראשונים לחייהם - עד לגמילה.
כדי לשמור על איכות החלב, חייבות האימהות לצעוד בכל יום למקור המים ובחזרה. אם המרחק עולה על כשני ק"מ הן לא תהיינה מסוגלות להיניק כיאות את עולליהן. לכן מיקום הטריטוריה קשור להתנהלות התקינה של ה"גנון".
כאשר הצעירים מנמנמים לאחר היניקה, יכולות האימהות לצאת לכיוון הנהר מבלי שהם יעקבו אחריהן. לאחר שהם מתעוררים הם ממשיכים להמתין בשקט ב"גנון", לעתים במשך שעות, עד שאמם תשוב. בזמן הזה הם פגיעים מאוד, למרות נוכחות ה"גנן", שאינו יכול כמובן להגן עליהם מפני טורפים.
מיד לאחר הלידה פסיהם של הסייחים עודם חומים. לסייחי הגרווי רגליים גבוהות ואוזניים גדולות, וריח פרוותם, לפחות בתקופה הראשונה, דוחה זבובים. בתוך דקות ספורות מהלידה הם מסוגלים לעמוד, זמן קצר לאחר מכן ללכת, ומיד הם מתחילים לתרגל את שרירי הרגליים בריצות קצרות, שהופכות להתפרצויות ריצה מהירות, שמדרך הטבע מכינות אותם לבריחה מהירה.
משפחה שכזאת:מה יוצא אם זברה וסוס מזדווגים?הזברות, הסוסים והחמורים משתייכים לתת-משפחת הסוסים (Equina), הנכללת במשפחת הסוסיים (Equidae), ואף על פי שלכל אחד מהם היסטוריה גנטית שונה, הם מסוגלים להעמיד צאצאים לא פוריים, דוגמת הפרד (הכלאה של סוס וחמור) או הזברואיד (הכלאה של סוס וזברת גרווי). כמו כן ידועים מקרים של הכלאה בין חמור וזברה. יכולתם של מיני הסוסיים לקיים היברידיזציה הדדית (הכלאה בין שני מינים שונים) מעידה על היסטוריה גנטית משותפת, אך עד כה נראה שהדור השני אינו פורה. גם אם חמורים וזברות, ובמקרים מסוימים סוסים, נמצאים יחד באותה סביבה אקולוגית בטבע, לרוב לא תתקיים ביניהם הכלאה.
קראו באנציקלופדיה על משפחת הסוסיים
בתוך פחות מ-100 שנה הפכו זברות הגרווי לאחד היונקים הנדירים ביבשת אפריקה. אין ספק כי זברות גרווי הן אחד ממיני היונקים הגדולים השרויים יותר מכולם בסכנת הכחדה.
קרדיט לYNET
ציטוט ההודעה
ספוילר: 
