רבי עקיבא הוא המופת לשאיפה הבלתי מתפשרת לקיום אנושי נשגב וגבוה, הנוגע במלכות שמיים אפילו בשעת יציאת הנשמה.
הוא נאה דורש ונאה מקיים.
לא על בנו בלבד אלא אף על עצמו
(ואולי צדדיו של קל-וחומר זה ראויים להתהפך).
"ישראל שמעו",
אומר ר' עקיבא פעמיים בסיפור שלפנינו,
"שמע ישראל" הוא אומר בשעה שמוציאים אותו להריגה.רבי עקיבא נמצא הפעם על סף מותו שלו.בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה - בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך - אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד... אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה?... יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.
[ברכות, סא, ב].
לא הפן האנושי ולא הסבל האישי מטרידים אותו באותה שעה,
אלא קבלת עול מלכות שמיים. גם בשעה אחרונה
זו ר' עקיבא הוא מחנך, גם ברגעיו האחרונים הוא מרביץ תורה בתלמידיו.
הפעם התלמידים אינם דוממים בדיאלוג אלא זועקים מרה: "עד כאן?!", גם בשעה זו?! גם כאן הם אינם מוכנים לקבל את תפיסתו של רבם, שאולי איננה דרך לרבים. גם כאן אין הוא מוותר עד שעת יציאת הנשמה.
רבי עקיבא איננו פורמליסט הנאמן לקו הלכתי קפוא ונוקשה.
הוא בוער בתשוקתו, בכל לבבו ובכל נפשו. ולא שאדם רוצה לקבור את בניו,
ולא שאדם רוצה למות בייסורים.
רבי עקיבא פועל בעולם. הוא מעמיד עשרות אלפי תלמידים,
הוא נוסע בעולם לגייס כספים, הוא פעיל פוליטית.
הוא לא מבקש נפשו למות, אך הוא מודע עד כאב לרגעיות ההווה החולף ויודע שבסופה של דרך ארוכה מצפה הנצח. לכן שועלים היוצאים מבית קודשי הקדשים אינם סיבה לבכי אלא לצחוק לקראת התגשמות הנבואה. לכן יצתה בת קול ואמרה: "אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".
רבי עקיבא רואה את הרבים שבאו ללוויית בנו ואומר
"מנוחם אני", מכיוון שבעבורו הנחמה הגדולה ביותר היא "יודע אני שבני בן העולם הבא הוא". מה שלא יודעים השליחים והתלמידים, מה שלא מבינים קהל רבבות המלווים, מה שלא השיגו אף מלאכי השרת, יודע רבי עקיבא.
באלה המילים פותח המדרש מעשה אחר שהיה ברבי עקיבא:
"לפי שצדיקים במיתתם הם חיים".
--------------------------------------------------
מתתו של רבי עקיבא על קידוש ה'
חלקו של רבי עקיבא בפרשת המרד היה כנראה גדול, וקשה להניח כי נסתר מעיני
הרומאים, למרות זאת לאחר דיכוי המרד הוא לא נאסר על מרידתו במלכות.
ורק לאחר שהמשיך בפעילותו הרוחנית למרות שנאסר על היהודים לקיים את אורחות
חייו הדתיים, נעצר רבי עקיבא באשמת לימוד תורה לתלמידיו הרבים.
הוא נכלא בכלא בקיסריה שהייתה אז מרכז צבאי ומינהלי רומי.
בעודו בכלא, ממתין לדין המיתה שגזר עליו הנציג הרומי טורנוס רופוס, המשיך,
לפסוק הלכות בכלא.
רבי עקיבא הוצא להורג ביום הכיפורים. כשסביבו תלמידיו.
החלו הרומאים לסרק את בשרו במסרקות ברזל. לפני שיצאה נשמתו אמרו לו
תלמידיו "עד כאן". ענה להם רבי עקיבא. "בכל חיי רוצה אני בכל מאודי לקיים את
הפסוק' "ואהבתה את ה' אלוקיך בכל לבך ובכל נפשך..." ומשמעותו היא
גם אם נוטלים ממך את נפשך ... ועכשיו שהמצווה הזו הגיעה ליידי לא קיומה?"
רבי עקיבא המשיך במריו ולא רצה לשמעו על הפסקת לימוד התורה, בעודם מסרקים
את בשרו במסרקות הברזל קרא רבי עקיבא את קריאת שמע:
"שמע ישראל .... אחד" האריך בה עד אשר יצתה נשמתו ב"אחד".
מסכת חייו של רבי עקיבא פרוסה על פני ספרים ואגדות לרוב. יחד, הם
מלמדים מדוע הסבת שמה של מעברת קיסרי על שמו הנה פירעון חוב של כבוד
למורשת שהותיר אחריו גדול בתורה זה.






ציטוט ההודעה



ספוילר: 


