החלטתי לכתוב את המאמר הזה כי ראיתי שעיקר ההתייחסות שמצאתי לנושא הפיקוק, עד עכשיו, היתה בצורה של הערות אגביות.
הרבה פעמים זה בא ככלי בשביל לשבור פחדים, שאומרים למישהו "צא מהבית עם כובע מוזר ותחתונים מעל למכנסיים" ופשוט רואים שמי שכותב את זה לא באמת ניסה ללכת ככה (אולי בפורים, זה לא נחשב).
אני אשאל את זה ככה, לכמה מכם יצא להתלבש בצורה מוזרה שזוכה לתמונה בעיתון?
למשל, כמה מכם באמת יצאו מהבית בחלוק אמבטיה אדום וברווז גומי בכיס?
עבדכם הנאמן בתמונה ב-nrg
ועוד קטע וידאו ב-ynet
הגישה שלי היא אחרת.
אני מתנסה בפיקוק הרבה לפני שהתחלתי עם אומנות הפיתוי. פשוט כי אני נהנה מזה.
מה שאני כותב כאן מבוסס אך ורק על הנסיון האישי שלי.
אם מישהו ניסה אביזרים דומים וקיבל תגובות אחרות מוזמן לשתף, כנ"ל אם לגבי אביזרים אחרים שאני עוד לא ניסיתי.
חשוב לציין שאיפה שלא מצויין אחרת, התגובות באו באותה מידה מגברים ומנשים ובלי שאני אשאל אותם בצורה ישירה.
נתחיל מנעליים.
בסרט "חומות של תקווה" יש את הקטע שהוא מסביר על הסימנים שהיו לפני שדופריין ברח מהכלא.
אחד הסימנים היה שהוא נעל את הנעליים המצוחצחות של המנהל. אלא שאף אחד לא שם לב כי מי כבר מסתכל על הנעליים?
כתבנו בשטח יצא לבדוק.
מה שאני עשיתי זה לקנות שני זוגות נעליים מאותו הדגם רק שאחד שחור ואחד לבן.
כשיצאתי מהבית יום אחד בנעליים שחורות ויום בלבנות, אף אחד לא התייחס.
אז התחלתי לשלב נעל כזאת ונעל כזאת.
בלי לשאול אנשים או ללכת בצורה מוזרה בשביל שישימו לב, סתם הסתובבתי ברחוב, עליתי לאוטובוס, הלכתי לקניות... דברים רגילים. אני בעצמי לא הראתי ולא שאלתי אף אחד לפני שפנו אלי.
התוצאה היתה שבערך 1 ל-5 שמו לב בעצמם ורק בודדים ממש שאלו אותי על זה.
תופעה מעניינת: מבין אלה ששאלו, נשים פשוט באות לשאול, אצל גברים יש את זה שרואה ואומר לחבר שלו ואז החבר בא לשאול.
נעלי עקב, כאן היו לי שתי בעיות:
1 - אין להשיג בארץ, כלומר לא במידה 45.
2 - איך לעזאזל הולכים עם הדבר הזה?
לקח זמן אבל כמובן שהצלחתי להתגבר על שתי הבעיות
רואים את הנעליים של הרקדניות ליווי בקליפ הזה? [ame="http://www.youtube.com/watch?v=SbyAZQ45uww"]These Boots Are Made for Walkin'[/ame]
מה שיש לי זה דומה אבל עם עקב של 4 אינץ' (קצת יותר מ-10 סנטימטר), שזה בערך הגבול שאני עוד עובר בדלתות.
יצאתי עם הנעליים האלה, בינתיים, רק פעם אחת: הלכתי ברגל עד לדואר, עמדתי בתור וחזרתי.
אנשים הסתכלו (אפשר להבין עם הגובה שלי) אבל אף אחד לא פנה או אפילו שאל אותי על הנעליים.
חגורות.
זו מחלה אצלי, אני מודה, ככה נראה הארון שלי:
וזאת תמונה ישנה כבר, בינתיים יש עוד כמה חדשות...
ת'אמת, זה קצת מאכזב כי חוץ מאנשים שרואים אותי ביומיום שבאמת שמו לב שאני מחליף חגורות כמו גרביים אף אחד לא שאל אותי על החגורות.
שתי חגורות שכן קבלו התייחסות מיוחדת, אחת עם כמה צבעים ששאלו אותי אם זה קשור לדגל הגאווה וחגורה כסופה שקיבלה כמה תגובות טובות.
כפפות
All you need is glove!
כאן יש להבדיל, אם זה בחורף וקר ואתם עם כפפות, זה יראה לאנשים נורמלי וחסר חשיבות... אלא אם כן יש עליהן איזו דוגמא מעניינת.
היו לי פעם כפפות צמר אפורות שעל השמאלית עשיתי ריקמה בחוט אדום (לא משהו מוגדר, סתם מין ציור שנראה לי יפה אבל רק על הכפפה השמאלית) זה לבדו כבר הוביל הרבה אנשים לשאול מה המשמעות של הציור.
ללבוש כפפות ביום שלא קר, או שילוב של חולצה קצרה וכפפות יוביל אנשים להתעניין. לא משנה מה אמרתי להם בהתחלה, הם ישר ישאלו על הכפפות.
ישבתי פעם באוטובוס ליד מישהי ובאמצע נסיעה מילמלתי לאויר "אני אוהב בצל"
היא - סליחה?
אני - כן.
היא - אממ... למה הכפפות?
יש כמובן כמה סוגים של כפפות.
יש לי כפפות צמר לבנות, בלי אצבעות ושרוול שמגיע כמעט עד המרפק.
כשאנשים רואים אותי איתן, הם בדרך כלל בוהים בי כמה שניות בנסיון להבין אם זה גבס או כפפה (במיוחד מבלבל אנשים כשאני לובש רק כפפה אחת כזאת).
הכפפות האהובות עלי אלה כפפות ארוכות, עד המרפק, שעשויות מ-95%ניילון 5%ליקרה.
יש לי כרגע שני זוגות: בצבע לבן ובצבע כחול נייבי.
למי שלא מכיר ניילון, מדובר בבד דק, לא מחמם, עם מגע חלק, חזק מאוד וקל לניקוי.
במועדונים זה להיט, אנשים פשוט באים לבקש ממני את הכפפה לרגע... (היו מתים!)
* מעבר לפיקוק, אם אתם מתחילים ומפחדים לגעת כי אתם מזיעים בידיים, כפפות יכולות לעזור לכם גם להתגבר על השלב הזה.
* עוד דבר שגיליתי על כפפות, זה מנטרל את ה-"שומרת נגיעה" של דוסיות-בלאי. (בטח נתקלתם בכאלה: מעשנות, מקללות, נוסעות בשבת אבל העיקר שומרות נגיעה!) כפפות מנטרלות להן את התירוצים ומאפשרות קינו חופשי.
ציורי גוף.
חינה זה דבר שימושי וזול שמשאיר צבע על העור למשך כשבוע.
יש בהרבה מקומות שאפשר לקנות ציור מקצועי (בפסטיבלים, הרבה פעמים יש דוכנים לזה), או שאפשר לעשות את זה בעצמך, זה ממש קל.
ניסיתי בינתיים רק ציורים קטנים על הכתף או גב-כף היד, אנשים מסתכלים על זה, מצביעים ושואלים על זה אבל לא קרה לי שפתחו איתי בשיחה בגלל זה.
איפור, לאומת זאת, עשיתי פעם שרוול שלם, מהכתף ועד לשורש כף היד, של ציורי דגים (מי שזוכר בדוח הראשון שלי בפורום) ואנשים פשוט באו לשאול אם זה "אמיתי" בלי שהייתי צריך לפנות לאף אחד.
המקור!
למי שזוכר, ב-2006 היתה הבהלה ממחלת שפעת העופות. אז לפורים הכנתי את המקור הזה ומאז הוא עושה קאמבקים בכל מני מקומות.
זה ממש מגניב, זה גם זז עם הפה כשאני מדבר!
עוד יותר מגניב זה לראות את את התגובה של אנשים בפעם הראשונה שאני מדבר אליהם עם זה. זה נע בין הלם טוטאלי לפירצי צחוק בלתי נשלטים.
אחרי זה הרבה רוצים לדעת איך עשיתי אותו ו/או להצטלם.
תופעה מעניינת: כשאני לובש את המקור הזה בעבודה, אף אחד לא מנג'ס לי או מבקש ממני לעשות דברים... אם בכלל, זה הולך ככה: "תגיד, אתה יכול ל... אהה, לא משנה."
מצד שני, לא נראה שזה באמת הפריע ללקוחות במשרד שהייתי...
כובע
ת'אמת, אין לי הרבה נסיון עם כובעים.
בפסח האחרון, הגעתי לכנס של חובבי מד"ב ופנטזיה כשלראשי כובע בצורת מח (כזה)
בטח אמרו לכם פעם ש - Chicks dig brainz ?
אז זהו, שהתגובות היו חלוקות בין התלהבות לבין חלחלה. מצד שני, אף אחד לא נשאר אדיש.
עוד אביזרים שהם לא לבוש:
רובה מים - מצויין אם אתם מנסים להתחיל עם השומרת (יש לך נשק? כן!) אבל אנשים ברחוב בדרך כלל לא מתלהבים כשמשפריצים עליהם.
בועות סבון - ילדים מהופנטים לזה. אם אתם בקטע של MILF, לכו על זה!
מחברת – אנשים מתעניינים במה אתם כותבים. לפעמים גם בעל המסעדה/בר/קפה/משזהלאיהיה יחשוב שאתם כתבים שעושים לו ביקורת וידאג לצ'פר אתכם.
קורקינט חשמלי - בתל אביב אולי כבר לא מרגישים, אבל במקומות אחרים זה גורם לאנשים לסובב ת'ראש. (הקורקינט שלי נגנב לפני חודשיים)
מכשירים שעושים רעש - תופעה מעניינת: כמה פעמים ראיתם איזה ערס שמשמיע לכל העולם את מיטב שירי הדיכאון מהטלפון שלו? כמה פעמים ראיתם מישהו מעיר לו על זה? מסתבר שאנשים מתעלמים ממכשירים שעושים רעש.
ספרים – רק פעם אחת מישהי שאלה אותי מה אני קורא. ובהתחשב בזה שאני קורא הרבה בנסיעות באוטובוסים, את הפעם האחת אני מחשיב כתופעה חריגה.
מקל עץ עם ראש סוס בקצה - תקראו בדיווח של D@nIeL .
כמה מילים על פיקוק אקטיבי:
קריוקי זה דבר נהדר! לא משנה אם יש לכם כישרון או אם אתם מכירים בכלל את השיר שאתם מתיימרים לבצע, אלה 3 דקות של לעמוד על הבמה ושכולם ישימו לב אליכם.
תזכרו, שירים לועזיים עושים יותר רושם!
היו לי שנתיים שהייתי הולך קבוע לערבי קריוקי בבלו-בר בכפר סבא. שבוע אחרי שבוע בלי לחזור על אותו שיר פעמיים. הגעתי למצב שאנשים באים לבקש ממני שירים ושאני אקדיש אותם לחברה שלהם (רק גברים ביקשו, אבל אחרי השיר בנות התחילו איתי).
באותה תקופה פגשתי שם את אליקו (מי שלא מכיר, אליקו היה באודישנים של כוכב נולד הראשון, השני, השלישי.... השביעי... ובעונה האחרונה לא ראיתי. מה אני אגיד לכם, אני מעריץ את ההתמדה של הבנאדם הזה!) שהיה מגיע שבוע אחרי שבוע ותמיד עולה לשיר, תמיד עם אותו שיר (שיר לאהבה) ואחרי השיר היה מתחיל לפתוח סטים חופשי.
במועדונים יש שעה מסויימת שהרחבה מתמלאת. לא משנה אם המסיבה התחילה בחצות או שפתחו את הדלתות כבר ב-19:00, עד שעה 00:50 הרחבה תהיה ריקה.
לא מאמינים? תבדקו! זה כאילו יש רמזור שנדלק בשעה הזאת שפתאום אנשים מתחילים לרקוד.
לאומת זאת, לרקוד לבד, לא רק שזה כיף, זה מושך תשומת לב של כל הסביבה.
רק לפני שלושה שבועות הייתי במועדון. שעה 00:45, יש לי עוד 5 דקות להנות לפני שכולם באים, ואני קולט שלושה סטים: מצד ימין - שתי HB8 מסתכלות אלי ומי שנראה כמו חבר של אחת מהן מתאמץ לשווא לקבל קצת צומי, ממול שני גברים עומדים עם הגב אלי בנסיון להסתיר אותי מהג'ינג'ית שרקדה שם תוך שהיא מחכה את התנועות שלי ושולחת חיוכים מעבר לכתפיים של השומרים שלה, ומשמאל זוג גברים מתחרמנים להם כשאחד מהם לא מוריד ממני את העיניים. בקיצור, IOI מכל הכיוונים ולי נשאר רק לבחור.
אני לא הולך הרבה למועדונים, אבל אצלי זה מצב רגיל לחלוטין.
וזה לא שלמדתי ריקוד או שאני יודע משהו. מה שהם רואים זה לא את הריקוד אלא את המניאק שלא מתבייש להשתולל על הרחבה בזמן שהם אוכלים ת'לב ומחכים לאיזה סימן שאפשר להתחיל.




)
ציטוט ההודעה



