למידת PICKUP וכמה שאלות וייעוץ בנוגע לתוכנית DC
אני יתחיל בהקדמה קצרה על עצמי (זה חפירה אם אין לכם כוח תדלגו לחלק למטה):
אני בן 16 אני עולה לכיתה י"א ואני גר בישוב קטן מאוד, כולם מכירים את כולם. יש לנו בישוב ביה"ס יסודי אחד חטיבה אחת ותיכון אין לנו בישוב אז אנחנו לומדים בעיר שקרובה אלינו. אנחנו בישוב כ120 אנשים בשכבה ככה שכולם מכירים פחות או יותר את כולם.
ביסודי הייתי סבבה מלא חברים ולא הייתי ממש מתבייש ולא כלום.
כשהגעתי לחטיבה יצאתי בכיתה עם אנשים שאת רוב זמנם מבלים על המחשב ועל שטויות כאלו ואחרות. בגלל שהייתי איתם בכיתה וגם אני אהבתי לשחק במחשב וכאלו אז הם נהפכו להיות חברים ממש טובים שלי ואני הייתי איתם בהפסקות וגם אחרי בצפר. לאומת זאת הייתי פחות נפגש עם חברים אחרים שלי מהיסודי שמצבם היה הרבה יותר טוב מבחינה חברתית והם גם היו מסתובבים עם בנות מה שלי יצא פחות לעשות בחטיבה. בגלל שהייתי בקבוצה הזאתי של האנשים שיושבים רוב היום על המחשב אז הפכתי להיות ביישן ולא יצא לי כמעט להכיר בנות ולדבר איתן בתקופת החטיבה.
באמצע כיתה ט' אני ממש שמתי לב לזה שאני למעשה הפכתי להיות חלק מהקבוצה ונהייתי במצב חברתי ממש לא טוב. בנות לא התעניינו בי ממש אבל אני כן רציתי להכיר בנות ושתהיה לי חברה ולשפר את המצב החברתי שלי בכלל. בסוף כיתה ט' החלטתי שהמצב הזה נמאס לי ושאני לא רוצה להיות ככה בתיכון. נתקתי קשר עם החבורה הזאתי והתחלתי להסתובב יותר עם החברים שלי שמצבם היה הרבה יותר טוב (דבר דומה אמר לי אחד החברים הטובים שלי במהלך החופש:" זהו עכשיו מגיעים לתיכון זו ההזדמנות שלך להתחיל מחדש ולנתק את הקשר עם כל הילדי כאפות האלו".).
בחופש הגדול אני הסתובבתי עם החברים שלי שמצבם היה הרבה יותר טוב והרגשתי שהמצב החברתי שלי נהיה גם הרבה יותר טוב כי הרגשתי שהצלחתי להשתחרר מהסטיגמה הזאתי של ה"טיפוס מחשב" או ילד כאפות במידה מסוימת (גם התחלתי לצאת בשישי בערב עם החבר'ה והוזמנתי לימי הולדת וסתם מפגשים). בנות פחות ודיברו איתו וחלקן ראו אותי עדיין כילד כאפות שמשחק במחשב כל היום (כמובן שבמידה הרבה יותר נמוכה מאשר פעם). יכול להיות שהסטיגמות האלו לא ירדו כי אני עדיין הייתי ביישן (אומנם פחות מבעבר) או שאני הייתי ביישן כי חשבתי שבנות רואות אותי כ"טיפוס מחשב" ופשוט התביישתי לדבר איתן ואולי גם זה היה בגלל שלא דיברתי הרבה עם בנות בחטיבה (זה לא משנה ממש, כי בסופו של דבר נשארתי ביישן).
לתיכון אני הגעתי עם כמה חברים טובים שרובם היו איתי בכיתה והיו גם כמה בשכבה. הכרתי הרבה אנשים וחברים חדשים אבל בשישי הייתי יוצא בישוב עם החבר'ה, לעיתים רחוקות יצא לי לצאת עם החבר'ה מהישוב שלי לעיר ולפגוש את החברים מהתיכון (בד"כ לא היינו יוצאים בעיר כי זה עם מוניות וזה עולה הרבה יותר כסף מאוטובוסים). בתיכון כן יוצא לי לדבר עם בנות אבל אני עדיין דיי מתבייש ועדיין לא התחלתי עם מישהי ולא הייתה לי חברה.
במקרה לתקלתי בפורום הזה והתחלתי לקרוא פה קצת על כל מיני שיטות אבל קצת הסתבכתי עם כל המושגים. על איזה ספר פיקאפ טוב אתם ממליצים שמסביר כמו שצריך אתם ממליצים לי לקרוא? הבנתי שיש הרבה ספרים אבל אני רוצה אחד אני צריך שהשיטות בו יהיו מתאימות גם לאנשים בתיכון כמוני, שהוא יסביר כמו שצריך על השיטות והמוסגים (מא' עד ת') וחשוב שהוא יהיה בעיברית ושיהיה באינטרנט כדי שאני יוכל לקרוא אותו ולהבין כמו שצריך (אם אפשר קישור לספר בעיברית אז זה ממש יעזור. מצאתי רק ספר אחד בעיברית בלינקייה ואני לא בטוח אם הוא כדאי לי לקרוא אותו או אחד אחר).
חשבתי לנסות תוכנית DC כזאתי שהיא אמורה לשפר את הביטחון העצמי ויש לי כמה שאלות בנוגע לתוכנית:
בגלל שאני גר בישוב קטן אז אני צריך ללכת לעיר ולעשות שם את התוכנית הזאתי כי פה כולם מכירים את כולם. אני לא חושב שאני יוכל להגיע כל יום לעיר ולעשות כל שלב כי יש פעם בשעתיים אוטובוס ואני לא יודע איך אני ישרוף את הזמן שישאר ואם בכלל ישאר לי זמן (נניח אם שאלתי רק 20 בנות מה השעה ולא נשאר לי זמן להגיע ל30), אני יודע שצריך להתאמץ כדי לעשות את התוכנית הזאתי אבל אני לא רוצה לשרוף את כל החופש בניסעות באוטובוס ובסיבובים בקניון אחרי אנשים עם שעון ופלאפון. חייבים לעשות את התוכנית הזאתי יום אחרי יום או שאפשר לעשות רווח של יום נניח בין שלב לשלב?
אם נניח סיימתי ביום אחד את המשימה ונשאר לי זמן אני יכול להתחיל את המשימה של יום אחרי או שזה חייב להיות משימה אחת ליום?
אם נניח לא הספקתי לשאול 30 בנות מה שעה אלא הצלחתי 25 אז ביום אחרי אני צריך להמשיך עם השלב הראשון ולסיים אותו או שאם אני מרגיש שזה מספיק אז לעבור לשני?
איזו תוכנית עדיפה הDC או הסטיילייף צ'אלנג' של סטייל? ומה ההבדל בינהם מבחינת השלבים (כי בסופו של דבר שניהם אמורים להביא את הבנאדם לאותה תוצאה: להגדיל לו את הביטחון העצמי)?
תודה רבה לעוזרים
ציטוט ההודעה
