ז'אן רנו חש קירבה ליהדות
בסרט "נקודת איסוף" מגלם ז'אן רנו רופא צרפתי שבוחר להצטרף ליהודים הנשלחים למחנות המוות. בביקור בירושלים הוא מספר שהקירבה שלו ליהדות נולדה בילדותו בקזבלנקה, מסביר למה הוא כועס על אלביס קוסטלו וגם למה "אוואטר" לא היה יכול להיווצר בצרפת.
פסטיבל הקולנוע בירושלים
בסרט "נקודת איסוף", שפתח ביום חמישי את פסטיבל הקולנוע ירושלים, מופיע ז'אן רנו בתפקיד השונה מן התפקידים שהקנו לו את תהילתו בזירת הקולנוע הבינלאומית. הכוכב הצרפתי, שהתפרסם בעיקר בזכות הופעותיו בסרטי פעולה, מתח, הרפתקאות וקומדיות, מגלם כאן רופא יהודי, הנקלע לעיצומה של הטרגדיה של גירוש הקהילה היהודית מפאריס וצריך להתמודד עם קונפליקטים מוסריים, סיפורי אנושיים קורעי לב ואתגר מקצועי בלתי אפשרי.
הסרט, שביימה רוזלין בוש, מביא את סיפורן של כמה משפחות יהודיות, שהתגוררו בבניין פאריסאי זו לצד זו. ביום אחד ביולי 1942 הן נשלחו יחד עם 13 אלף יהודים - ובהם אלפי ילדים - להידחס יחד באיצטדיון העירוני ולהמתין שם לגזירת הגורל שתנחית עליהם ממשלת וישי, ששיתפה פעולה עם הנאצים. 13 אלף בני אדם רוכזו שם בצפיפות איומה ותת-תנאים, ועליהם הופקד רופא אחד בלבד; לצדו היו כמה אחיות של הצלב האדום. רנו מגלם את הרופא הזה, שמסירותו למטופליו מביאה אותו בסופו של דבר לעלות יחד אתם לרכבת המובילה אותם אל מחנות המוות.
רנו, שהיה אמור לבקר בישראל לפני כחודשיים כדי לקדם סרט אחר בכיכובו, "22 קליעים", ביטל אז את בואו ברגע האחרון בשל מחלה. ביום חמישי, כמה שעות לפני פסטיבל הקולנוע, הוא התייצב במשכנות שאננים בירושלים, כדי לקדם את הסרט "נקודת איסוף", והצהיר שלא רק שהוא מרגיש קירבה למדינת ישראל - בין היתר מפני שנולד ב-1948, בדיוק כמוה - אלא שהוא גם חש קרוב ליהודים בכלל. אמנים שמבטלים את ביקורם בישראל מטעמים פוליטיים מרגיזים אותו. "סיפרו לי הבוקר על כך שאלביס קוסטלו ביטל לא מזמן הופעה שלו כאן", הוא אומר. "התגובה שלי היתה, ‘מי זה אלביס קוסטלו?' מובן שאני יודע מי הוא, אבל זו היתה פרובוקציה; זה הרגיז אותי, אני לא אוהב אותו ולא קונה את המוסיקה שלו. נכון, כאזרח יש לו זכות להביע את דעתו, אבל אני חושב שאמנים - בעצם אני לא יודע אם אני אמן, בואי נאמר אנשים מתעשיית הבידור - לא יכולים להיכנס לפוליטיקה של יחסים בין מדינות. אנחנו חייבים להמשיך להיות גשר בין תרבויות ומדינות. אז מה זה אומר לא להגיע למקום מסוים או לגנות מישהו מסיבות פוליטיות? מי אתה בכלל שתגנה מישהו? הרי אתה בסך הכל זמר. אתה לא שופט. ובכלל, כמדיניות ודרך חיים, בעיני תמיד עדיף לשמור את הדלת פתוחה מאשר לסגור אותה. כך אני מאמין".
גיבור או פחדן
הקירבה שרנו חש ליהדות, ואשר היתה אחת הסיבות שנענה להצעה להשתתף בסרט הזה, נעוצה בימי נערותו, כאשר חי בעיר הולדתו, קזבלנקה שבמרוקו. "מכיוון שאיבדתי את אמי בשלב מוקדם מאוד בחיי, גדלתי למעשה אצל משפחות יהודיות שאימצו אותי", הוא מספר. "אלה היו משפחות של חברים שהכרתי ברחוב, חברים שגדלתי אתם, שבזכותם למדתי כל מיני דברים על ההיסטוריה היהודית, ושעד היום אני בקשר אתם. לכן, כשהמפיק אלן גולדמן פנה אלי ואמר שאנחנו עומדים לעשות סרט היסטורי שיספר את סיפורם האמיתי של ילדי האיצטדיון בפאריס, אמרתי מיד כן, שאעשה זאת, אפילו בלי לקרוא את התסריט. מיד הסכמתי. ואז השקעתי בזה את כל נשמתי, כי אני אוהב להתבונן בדברים בעין אנושית ולא מנקודת מבט פוליטית".
ז'אן רנו. "אמנים חייבים להמשיך להיות גשר בין תרבויות ומדינות"
על העובדה שמעטים יוצרי הקולנוע הצרפתים שבחרו לעסוק עד כה ביחסה של ממשלת וישי ליהודים אומר רנו: "הם התביישו בכך. אני חושב שזה שילוב של בושה והעובדה שכנראה לא היה הזמן המתאים לכך. לצרפתים נדרש זמן כדי לעכל את מה שקרה. אני חושב שזו באמת הפעם הראשונה שמדברים על הדרך שבה רדפו באותה תקופה את הילדים בצרפת. בעצם היה גם סרטו של לואי מאל, ‘להתראות ילדים', אבל הוא לא היה מבוסס על סיפור אמיתי. ב'נקודת איסוף' הבמאית רוז בוש עשתה תחקיר מעמיק, אספה את כל המידע שמופיע בסרט, וכל מה שנראה בו אכן קרה במציאות".
ואולם, "נקודת איסוף" מקפיד לאזן את המעשה המפלצתי של ממשלת וישי באמצעות צרפתים אמיצים שנחלצו לטובת היהודים. הגיבורה הראשית, למשל, היא אחות נוצרייה (מלאני לורן) שמוכנה לסכן את חייה למען הילדים היהודים. "צריך לזכור - זה נראה בסרט הזה, וכך היה מבחינה היסטורית - היו גם אנשים בפאריס שהצילו הרבה יהודים. זו האמת", אומר רנו. "מובן שהממשלה מסרה לידי הנאצים 30 אלף יהודים, אבל היו גם אחרים. אני, לעומת זאת, לא יודע איך אני הייתי נוהג מול הברברים האלה: כגיבור או כפחדן? אני לא יודע, אבל זה משהו שבעיני חשוב לחשוב עליו".
כשהציעו לו לגלם דמות של צרפתי "פחדן", בהקשר הזה, הוא סירב. "קוונטין טרנטינו ביקש ממני לשחק את הצרפתי (שמסגיר משפחה יהודית, נ"א) בתחילת הסרט ‘ממזרים חסרי כבוד', אבל סירבתי בנימוס", הוא אומר. "לפני כמה שנים פגשתי אותו בקאן, עצרתי אותו ושאלתי ‘למה אנחנו לא עובדים ביחד?', אז הוא ענה ‘אחשוב עליך'. אבל כשהוא הציע לי את התפקיד הזה סירבתי, כי אני לא רוצה לגלם מישהו שמסגיר משפחה יהודית. אני לא רוצה להיות כזה. אני לא מאמין בזה, לא מאמין בסיטואציה הזאת. אני חושב שטרנטינו הוא במאי נפלא, אבל שהוא לא יודע איך אירופה מתנהגת ולא מכיר את יחסי הכוחות באירופה. הוא רצה להוכיח שהנאצים לא טובים - אבל אנחנו יודעים זאת, שהנאצים היו ברברים. אני מאמין שצריך להראות את הדברים באופן אמין ולא כפי שטרנטינו עשה. הסצינה ההיא בסרט שלו היתה בעיני קריקטורה, ובעיני אם אתה מגזים, אתה מאבד את האותנטיות שלך. אז אמרתי ‘לא תודה'".
אנחנו זקנים מדי
רנו נולד ב-1948 כחואן מורנו בקזבלנקה, להורים ספרדים שעקרו לצפון אפריקה כדי להתרחק מהפאשיזם של פרנקו. כשהיה בן 17 עבר לצרפת, החל ללמוד דרמה והצטרף ללהקת תיאטרון נודדת שעמה הופיעה ברחבי צרפת.
הופעתו הראשונה בקולנוע היתה בסרטו של קוסטה גאווראס, "Claire de Femme" ב-1979, ולביקורות טובות זכה לראשונה ארבע שנים לאחר מכן, כשהופיע בסרט "הקרב האחרון" של לוק בסון. שיתוף הפעולה עם בסון נמשך בכמה סרטים נוספים, ו"הכחול הגדול" הוא שסיפק לרנו את פריצת הדרך הגדולה שלו. עבודתם המשותפת הולידה בהמשך גם את "ניקיטה" ו"לאון", שקיבעו סופית את מעמדו של רנו ככוכב בינלאומי. מאז החל לשחק גם בסרטים הוליוודיים. בין היתר הופיע ב"נשיקה צרפתית" (1995) עם מג ריאן וקווין קליין, ב"משימה בלתי אפשרית" (1996) לצדו של טום קרוז ובשני הסרטים בסדרת "הפנתר הוורוד" לצדו של סטיב מרטין.
כיום הוא חולק את זמנו בין פאריס לניו יורק. אף שהוא מקפיד להופיע גם בסרטים צרפתיים, בארצו יש הטוענים נגדו שהוא מעדיף לא פעם את הקריירה האמריקאית שלו על זו הצרפתית ותורם בכך להיחלשות הקולנוע הצרפתי ולהשתלטות הגלובלית של הקולנוע האמריקאי. "כל העולם מדבר אנגלית. לא משנה מה אתה חושב כצרפתי - שאר העולם מדבר אנגלית", אומר רנו בתגובה. "בעיני, אם יש לכם שפה שאתם רוצים להגן עליה - תדאגו שיהיו לכם חוקים שיגנו על התעשייה המקומית, כדי שתוכלו לספר את הסיפורים שלכם בשפה שלכם. אתם, למשל, רוצים לספר סיפורים על ישראל בעברית? או-קיי, אני מאמין שזה דבר חיוני. אבל תזכרו שכדי להגיע עם הסרטים האלה לכל העולם, בלי לדבר אנגלית, אתם צריכים להיות מאוד מאוד טובים".
בתעשיית הסרטים האמריקאית, הוא מזכיר, מציבים את השיקולים הכלכליים לפני אלה האמנותיים רק בגלל אופן המימון של התעשייה. "באמריקה מציבים את הכסף לפני האמנות, כי שם לא מקבלים כסף מהממשלה כמו בצרפת. הרי הקולנוע הצרפתי קיים בזכות הכסף שמגיע מכל האזרחים הצרפתים. זו פוליטיקה. האם בעיני אומה גדולה צריכה להשקיע כסף כדי להגן על השפה שלה? כן. אם יש לכם מספיק כסף כדי להשקיע בבתי ספר ובבתי חולים, ועוד נשאר לכם קצת כסף בשביל הקולנוע - כמובן, למה לא, בוודאי שאני מסכים עם זה".
מעבר לתפוצה הגלובלית, לתעשיית הסרטים האמריקאית יש יתרונות נוספים על פני זו האירופית, הוא אומר. "באמריקה עשו את ‘אוואטר'. בצרפת לא היו יכולים ליצור סרט כזה. זה בלתי אפשרי. אולי זה מפני שאנחנו זקנים מדי. את הכסף הדרוש דווקא אנחנו יכולים אולי לגייס, אבל הסיפור פשוט מדי, בסיסי מדי בשביל אירופה. את זוכרת שהלכת לקולנוע כילדה בת 10? ישבת כשהרגליים שלך לא נוגעות ברצפה, כאילו אין לך רגליים, והדמות שראית על המסך היתה למעשה האוואטר שלך. זה מה שהפך את ‘אוואטר' להצלחה כזאת. כי זו בעצם את, מאבדת את מה שיש לך והופכת להיות הגיבורה על המסך. את נכנסת לגוף של הגיבור וחיה את חייו. אבל באירופה אנחנו חושבים באופן מורכב מכדי לעשות כזה דבר. בחור אנגלי או צרפתי לא יכול לכתוב כזה דבר".
קרדיט לעכבר העיר
ציטוט ההודעה
