איידס
איידס (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) היא מחלה קשה של מערכת החיסון. המחלה הקטלנית וחשוכת המרפא נתגלתה במדינות המערב בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. מאז הפכה מחלת האיידס למגפה עולמית - ומתוקף כך לאחת המחלות המדוברות והנחקרות ביותר כיום. המחלה נחשבת כיום למחלה כרונית, להבדיל מסופנית.
ארגון הבריאות העולמי מעריך שלמעלה מ-25 מיליון בני אדם מתו עד סוף 2006 מהמחלה. המצב חמור במיוחד באפריקה שמדרום לסהרה, ובעיקר בדרום אפריקה ובסביבותיה, שם יותר מ-20% מהתושבים הבוגרים נדבקו במחלה.
דרכי הידבקות
נגיף ה HIV מועבר באמצעות כניסתו לגוף האדם באחת מהדרכים הבאות, שהמשותף לכולן הוא מגע ישיר בין נוזלי הגוף. נגיף ה-HIV אינו עמיד במיוחד: מחוץ לגוף מסוגל הנגיף לשרוד במשך כ-20 דקות בלבד, והוא רגיש לחום ולכימיקלים שונים. עיקור פשוט באמצעות חימום או באמצעות חיטוי מביא להשמדה כמעט ודאית של הנגיף.
יחסי מין
קיום יחסי מין עם נשא של הנגיף, ואגינליים, אנאליים ובמידה פחותה אוראליים, הוא הדרך הנפוצה להידבקות בHIV. הנגיף נמצא בכל הפרשות הגוף. באיברי המין (בשני המינים) ישנן נקבוביות סופגות מיקרוסקופיות, ולכן בקיום יחסי מין ואגינליים ללא קונדום, המונע מגע ישיר, יש סיכון להדבקה. גלולה למניעת הריון לא מספקת הגנה, וקוטלי זרע אף מגבירים את סיכויי ההדבקה בשל גירוי של הרירית. הסיכוי להדבקה במין אוראלי נמוך משמעותית, אך אפשרי. הסיכוי להדבקה במהלך מין אנאלי לא מוגן, גדול באופן יחסי, זאת בגלל קרעים מקרוסקופיים בפי הטבעת וברקטום הנגרמים במהלך החדירה, ומעלים את הסיכוי למגע בין נוזלי הגוף החודר, לנחדר.
כיום, במדינות המערב יחסי מין לא מוגנים בין גברים מהווים אחוז ניכר ממקרי ההדבקה ב-HIV-1, בניגוד למתרחש במדינות מתפתחות שם רוב מקרי ההדבקה מתרחשים במהלך יחסי מין הטרוסקסואלים.
בישראל מאז שנת 2005 חלה עלייה חריפה במספר מקרי ההדבקה של גברים צעירים שקיימו יחסי מין לא מוגנים עם גברים.
הזרקת סמים
דרך נפוצה נוספת להידבקות בנגיף היא שימוש בסמים בהזרקה. נוהג נפוץ במהלך ההזרקה הוא שאיבה של כמות קטנה של דם לתוך המזרק לפני ההזרקה, פעולה שמטרתה לקצר את תהליך ערבוב הסם בדם. כך נשארות שאריות מהנגיף בחוד המזרק, ובסביבה סגורה ולחה זו יכול הנגיף "לחיות" זמן רב יחסית לעמידותו באוויר הפתוח (שהיא, כאמור, קטנה). האדם הבא שישתמש באותו מזרק, יזריק לגופו יחד עם הסם גם את הנגיף. מדינות שונות החלו בסוף המאה ה-20 לחלק מזרקים בחינם וללא חשש להפללת המשתמשים בסמים, לאחר שהגיעו למסקנה שהתועלת מתרומתו של צעד זה למניעת ההדבקה בנגיף עולה על הנזק שבעידוד השימוש בסמים.
עירוי דם
עירוי דם שמקורו בתרומת דם נגועה, שיינתן לאדם בריא יהפוך אותו בוודאות לנשא. רוב המדינות (ובהן ישראל) בודקות כיום כל תרומת דם מחשש להדבקה, וכיום סיכון זה נוטרל כמעט לחלוטין. נכון לשנת 1998, הוערך כי בישראל ניתן עירוי דם נגוע בנגיף HIV אחת לכארבע שנים.[3] בשנות ה-80 (ובעיקר בשנים 1982 ו-1983), כשהמודעות למחלה וטכניקות זיהוי הנגיף היו בראשיתן, נדבקו חולים רבים מעירויי דם נגועים. חולי המופיליה סבלו מכך במיוחד, שכן הם נדרשים לעירויי דם תכופים. כיום מבוצע טיפול בחימום לגורם קרישה VIII, החומר החסר בדמם של רוב חולי ההמופיליה והניתן להם כחלק מהטיפול. החימום משמיד נגיפי HIV אפשריים אך אינו פוגע בגורם הקרישה. בנוסף ניתן כיום לייצר את גורם הקרישה באמצעים ביוטכנולוגיים בעזרת חיידקים. שיטה זו מחליפה בהדרגה את הצורך בעירויי דם לחולי המופיליה.
פצעים פתוחים
כאשר שני פצעים מגיעים למגע פיזי ביניהם, קיימת סכנת הידבקות. סכנה זו קיימת בעיקר אצל צוותי הרפואה למיניהם, שמתגוננים מפניה בדרכים שונות ובהן שימוש בכפפות גומי.
מאם לתינוק
קיים סיכוי של בין 15% ל-45% שאם נגועה ב-HIV תעביר את הנגיף לתינוקה. ההדבקה עשויה להתרחש בזמן ההריון, בזמן הלידה או לאחר הלידה - באמצעות הנקה. הסיכוי להדבקה פוחת בעשרות מונים אצל אמהות אשר נוטלות תרופות נגד איידס, אשר יולדות את תינוקן בניתוח קיסרי ואשר נמנעות מהנקה. בארצות העולם השלישי העברה מאם לתינוק היא מדרכי ההדבקה העיקריות, זאת בניגוד למדינות המפותחות. ועם זאת בהיעדר תחליפי חלב אם מספקים במדינות המתפתחות - ההמלצה היא בכל זאת להניק בשל הסיכון היותר גבוה לתינוק בהימנעות מהנקה.
טיפול?
נכון להיום (2010) איידס היא מחלה כרונית חשוכת מרפא, שאינה מוגדרת עוד כמחלה סופנית. הטיפול הניתן במחלה מצליח, ברוב המקרים, למנוע את התפרצות המחלה. ההערכה של מרבית המומחים לגבי תוחלת החיים העתידית של נשאים מטופלים מתקרבת לתוחלת החיים של אדם שאינו נשא של הנגיף. איידס היא מחלה נגיפית. מספר התרופות הקיימות נגד נגיפים אינו גדול, והטיפול במחלות נגיפיות מתמקד בעיקר במתן חיסונים - כלומר, עידוד מערכת החיסון להילחם בנגיף בעצמה. נגיף ה-HIV מציב אתגרים קשים בפני המדענים השוקדים על פיתוח תרופה למחלה. הקושי העיקרי הוא השתנותו המהירה של הנגיף. בכל הנגיפים חלות מוטציות, אך קצבן ב-HIV גבוה במיוחד.
לרוב ניתנות לחולים שלוש תרופות משני הסוגים הראשונים יחדיו, וזאת כדי לשפר את יעילות הלחימה בנגיף ולהילחם בעמידות לתרופות, אותה מפתח הנגיף לאחר זמן מה. זהו כאמור אותו "קוקטייל" אותו נוטלים חולי איידס רבים. חולה המטופל בתרופות נגד איידס ואשר הנגיפים בגופו פיתחו עמידות בפני אחת התרופות, סביר להניח שבמקרה וידביק אדם אחר, יהיו הנגיפים בגופו של הנדבק עמידים אף הם לתרופה. את התרופות חשוב ליטול בעקביות לפי המינון המומלץ, שכן החסרה של אפילו מנה אחת עלולה לעודד את הנגיף לפתח עמידות.
כמה מהתרופות הניתנות כיום לחולי איידס - AZT בראשן - מגלות יעילות עצומה במיגור הנגיף. ספירת הנגיף בדם לאחר שבועות ספורים של נטילת התרופה צונחת בצורה דרסטית, וספירת הלימפוציטים עולה. למרות זאת, לא צולח בידה של אף לא אחת מהתרופות להביא לריפוי מוחלט. הסיבה לכך הוזכרה לעיל ("דגירה"): בנגיפים רדומים, אשר כבר שילבו את הגנום שלהם בזה של התא הנגוע אך אשר עדיין אינם משתכפלים, לא מסוגלות התרופות לפגוע. נגיפים רדומים, אשר שוכנים בעיקר בתאים דנדריטיים ובתאי T בלתי-מופעלים, יכולים להישאר במצב זה למשך כל חיי החולה. בנקודה מסוימת, גם לאחר שרוב הנגיפים בגוף הושמדו על ידי התרופות, מתעוררים הנגיפים הרדומים ומתחילים להשתכפל מחדש. בנוסף לכך, גם העמידות אותה מפתח הנגיף במהירות (תוך כמה ימים בחלק מהתרופות, כמה חודשים ב-AZT) מהווה גורם חשוב לכישלון הידוע מראש של התרופות למגר את המחלה.
מאמצים רבים מושקעים ברחבי העולם על מנת למנוע את המשך התפשטות המחלה. בין המאמצים המרכזיים ניתן למנות את הבאים:- הגברת המודעות לקיום ולסכנות המחלה על ידי פרסום חוצות, הסברה, יום האיידס העולמי ועוד
- גילוי מוקדם של הנשאים על ידי בדיקות תכופות
- הקפדה על הגיינה אישית - שימוש במזרקים חד פעמיים, כפפות גומי וכדומה
_____________
הרפס
המושג הרפס מתייחס בשפה המדוברת למחלה נגיפית שצורתה הנפוצה המתבטאת בשלפוחיות על העור או בריריות, בעיקר באזור השפתיים או באיברי המין (הרפס סימפלקס). למעשה, ההרפס הוא משפחה שלמה של וירוסים הגורמים למחלות שונות אצל בני אדם וחיות.
תמונה להמחשה - (ללא תוכן פורנוגרפי.)
קיימים שמונה סוגים של נגיפים במשפחת ההרפס הגורמים למחלות אצל בני האדם.
HHV-1 - נגיף ההרפס סימפלקס 1 (HSV-1) - מתקיף בעיקר את אזור השפתיים.
HHV-2 - נגיף ההרפס סימפלקס 2 (HSV-2) - מתקיף בעיקר את אזור איברי המין.
HHV-3 - נגיף וריצלה-זוסטר (VZV) - גורם לאבעבועות רוח ושלבקת חוגרת.
HHV-4 - נגיף אפשטיין-באר (EBV), או lymphocryptovirus - גורם למחלת הנשיקה, לימפומה על שם ברקט, סרטן הלוע (נדיר).
HHV-5 - נגיף הציטומגלו (Cytomegalovirus או CMV) - גורם למחלת הנשיקה, רטיניטיס.
HHV-6 - ה-Roseolovirus - גורם למחלת האדמדמת.
HHV-7 - דומה ל-HHV-6, גורם לסימפטומים דומים.
HHV-8 - מוכר גם כ-KSHV, הוא סוג של רדינוווירוס הגורם לסרקומת קפוסי, סוג של לימפומה, ומחלות נוספות.
הרפס סימפלקס
אלו סוגי ההרפס הנפוצים יותר. ההרפס סימפלקס 1 הוא הגורם העיקרי לשלפוחיות האופייניות למחלה באזור השפתיים. הוא גם נרכש יותר בקלות, משום מיקומו הגלוי.
שלפוחיותיו של ההרפס סימפלקס 2 מתבטאות בעיקר באזור איברי המין, והוא מוכר כמחלת מין.
מחלת ההרפס סימפלקס היא, לרוב, לא קטלנית; היא עשויה להוות סכנת חיים אצל תינוקות, בכל הגילאים במקרה בו הנגיף חודר למוח וגורם לאנצפליטיס ובחולים עם דיכוי של מערכת החיסון.
הידבקות -
ההרפס סימפלקס היא מחלה מדבקת מאוד, העוברת בדרך כלל דרך מגע עור בעור, או לעתים דרך חפץ משותף (שפתון, נרגילה וכו'). הווירוס עובר דרך סדקים זעירים מאוד בעור - הוא אינו מסוגל לחדור מבעד לפיסת עור בריאה לחלוטין. החומר התורשתי של הוירוס משתלב ב-DNA של תאי העצב בגנגיליונים של מערכת העצבים הסימפתטית ומתפרץ מהם חזרה אל שטח העור מידי פעם ולפעמים גורם כך למחלות. אחוזים גבוהים באוכלוסייה נשאים בווירוס, אם כי אצל רבים הסימפטומים מתבטאים לעתים רחוקות, אם בכלל.
טעות נפוצה היא כי ההידבקות בווירוס ההרפס אפשרית אך ורק בזמן התפרצות. מחקרים מ-1980 הוכיחו כי הווירוס יכול להיות מושר מן העור גם כאשר לא מתבטאים הסימפטומים הללו.
החל מרגע ההדבקות, וירוס ההרפס שוכן בגוף החולה באופן כרוני. תדירות ההתפרצויות משתנה מאדם לאדם, ונעה בין מספר שבועות למספר חודשים. באנשים מסוימים המחלה לא תתפרץ בעתיד מעבר להתפרצות הראשונית שחלה עם ההדבקות במחלה. באנשים בהם הישנות המחלה תכופה, ממליצים על טיפול באמצעות כדורים, המונע את ההתפרצויות. אולם לרוב, הטיפול ניתן רק באופן חיצוני בשעת הצורך בצורת משחה.
הטכנולוגיה הקיימת לא מאפשרת ניקוי החומר התורשתי של הוירוס מה-DNA של תאי העצב ועקירה של גנגיליונים תגרום לתופעות לוואי חריפות בהרבה ממחלת ההרפס (כגון שיתוק השפתיים) לפיכך כיום המחלה חשׂוכת מרפא. לפיכך, כל שניתן הוא לטפל בסימפטומים של ההתפרצויות.
באופן כללי, וירוס ההרפס תוקף את הגוף ומתבטא בעיתות בהן מערכת החיסון של הגוף נמצאת במצב מוחלש. לכן ניתן לראות התפרצויות בעיקר במצבים כגון:
בעת מחלה אחרת
במשך עונות המעבר
במצבים של לחץ נפשי (סטרס)
בתקופות של שינויים משמעותיים בגוף כמו תנודות הורמונליות
_________________________
לסיכום, כמו שהבנתם איידס והרפס הן מחלות שונות לגמרי. זמני ההתפרצות, דרך ההדבקות וההדבקה והסימפטומים שונים לחלוטין. בהרפס אפשר להידבק רק ממגע עם השלפוחית בלי מגע של דם אולם באיידס צריך מגע ישיר של דם \ כמות גדולה של רוק \ יחסי מין ללא הגנה (קונדום - לא גלולות למניעת הריון כמובן.).
תזהרו מאד מהדברים האלה - אין להם עוד ריפוי, יש להם רק טיפול.
יום טוב לכולם :).
איידס והרפס.
ספוילר:
ציטוט ההודעה
, תודה רבה על המידע.
, סחתיין על ההשקעה .
