ילד מזדקן: על "האקסים של החברה שלי" עם מייקל סרה
יותר משהוא סרט מתיש לחובבי הז'אנר בלבד, "האקסים של החברה שלי" הותיר את פז חסדאי בתחושה שלמייקל סרה נגמרו כל הקלפים.
"האקסים של החברה שלי", בתרגומו העברי הייחודי, מספר את סיפורו של סקוט פילגרים (מייקל סרה), גיטריסט צעיר בלהקת רוק, שמתאהב בנערת החלומות רמונה פלאוורס (מארי אליזבט ווינסטד). כמו סקוט, גם רמונה היא היפסטרית. היא יפהפייה אבל המראה שלה כביכול פשוט. יש לה שיער כחול ותסרוקת מגניבה, אבל כמובן שהתסרוקת לא סימטרית ומשדרת רישול אופנתי. כדי לכבוש את לבה הוא נאלץ להתמודד עם שבעת האקסים המרושעים שלה, גם הם סוג של היפסטרים מגניבים.
מכיוון שהסרט בבימויו של אדגר רייט ("מת על המתים") מבוסס על קומיקס, הוא מותאם לרוח הז'אנר. המאבקים של פילגרים עם יריביו מאופיינים בקרבות מטורפים עם הומאז'ים ל"סטריט פייטר" ו"סופר מריו", וכמעט כל סצינה כוללת מגוון של אפקטים קוליים, רפרנסים למשחקי מחשב קלאסיים, ובאופן כללי גירויים ויזואליים בלתי פוסקים
מכיוון שהסרט בבימויו של אדגר רייט ("מת על המתים") מבוסס על קומיקס, הוא מותאם לרוח הז'אנר. המאבקים של פילגרים עם יריביו מאופיינים בקרבות מטורפים עם הומאז'ים ל"סטריט פייטר" ו"סופר מריו", וכמעט כל סצינה כוללת מגוון של אפקטים קוליים, רפרנסים למשחקי מחשב קלאסיים, ובאופן כללי גירויים ויזואליים בלתי פוסקים.
זה הזמן להזהיר ולהתנצל שבטקסט שלפניכם משובצים יותר מדי פעמים המונח "היפסטר" והתואר "מגניב" על שלל הטיותיהם. זו לא אשמתי, זו פשוט מהות הסרט. "סקוט פילגרים" כופה את זה עליך. הכל שם היפסטרי ומגניב, ותו לא. אתה מנסה למצוא מילות תואר אחרות, אבל נשאר תקוע. זה קורה בלי שאתה שם לב. אתה נסחף לעולם הקומיקס הייחודי שלו, מיטלטל ביקום הדמיוני כאילו היית עוד דמות מופרעת, ולפתע מוצא את עצמך משתמש במונחים התלושים האלה, כמו אימואים (מלשון EMO), רפרנסים ומנגה, כמו היפסטרים, סחים ומגניבים.
בהתחלה זה עוד נראה נחמד. נחמד להישאב לעולם חדש, וזה בהחלט מאתגר להתאים את עצמך אליו. אבל לאט לאט זה נהיה מתיש. ההסתגלות דורשת מאמץ גדול מדי. בסופו של דבר אתה מרכין ראש בייאוש, מרגיש לא מעודכן, ובעיקר זקן ועייף. בסוף אתה אפילו מתנצל על השימוש התכוף במונחים היפסטר ומגניב, שלא לומר סולד מהם.
הסיפור בסרט מעט מורכב יותר, כשבמקביל פילגרים נאלץ לתמרן בין השותף ההומו שלו, המחזרת התיכוניסטית שלו וקרב הלהקות הגדול לו הוא שותף עם להקתו, אבל אין צורך להרחיב יותר מדי על העלילה. היא רק מרכיב משני בסרט. אין פה באמת הזדהות אמיתית עם הדמויות או עם ההתפתחויות הדרמטיות, האטרקציה האמיתית היא הטירוף הוויזואלי והקצב התזזיתי. מי שלא ערני ודרוך, עלול לפספס חצי מהבדיחות. למעשה, אם אתם לא שולטים ברקע התרבותי שבו עוסק הסרט, אם אתם לא צרכני תרבות עדכנית עם חיבה עזה לנוסטלגיה טכנולוגית, כלל לא תבינו מה לעזאזל הולך שם.
אם אתם חובבי הז'אנר, צפוי לכם בידור משובח. במקרה שאתם לא, הוא עלול ליצור תחושת זרות. לרגעים נדמה כאילו הסרט מיועד רק לצעירים בעלי הפרעת קשב וריכוז, כאילו כולם בימינו קורבנות ריטלין שמכורים לגירויים ויזואליים, כולם ילדי מחשב שיכולים להירגע רק מול מסך מרצד. יצאתי מהסרט מעט פגוע, אפילו קצת נעלב. מדכדך לגלות שאני מיושן וחסר תרבות. הרגשתי כמו עוד ישראלי בנאלי שיושב בסינמה סיטי עם ג'ינס מזארה וכפכפי הוויאנה. במקום להתהפנט מרוח הנעורים הפסיכוטית שנשקפת מהמסך, רק רציתי לנוח. במקום שהוא יעורר בי את תשוקה להיות היפסטר, הוא רק הגביר את הרצון שלי להירגע בבית מול סרט נורמלי (אם אפשר, אז שיהיו בו קצת דיבורים ועלילה).
האם יכול להיות ש"סקוט פילגרים" הוא מגניב מדי? באיזה שלב מגניבות יתר הופכת למתישה ומעייפת? ואם הסרט מיועד לצעירים חסרי מנוח, למה הוא נמשך 112 דקות? וכמובן, השאלה הנוראית מכולן: האם יכול להיות שמייקל סרה מיצה את עצמו?
ההופעה בסרט של סרה רק חיזקה את הספקות כלפי התופעה התרבותית שהוא מייצג. בגילי המופלג, אני כבר יודע שהתסרוקות הפרועות והמוזרות דורשות שעות של השקעה, שהבגדים הפשוטים והמרושלים עולים הון תועפות, ושמאחורי כל התדמית המוזנחת והנון-שלאנטית עומדת מחשבה עמוקה ומאמץ גדול.
ושוב, אולי זה אני. אולי אני הזדקנתי, וסרה נשאר אותו כוכב צעיר ואותנטי. מעולם לא פקפקתי באהבה שלי כלפיו, אבל היא מתחילה לדעוך. פעם, עוד מימיו הגאוניים כג'ורג' מייקל ב"משפחה בהפרעה", הוא לא היה צריך להזיז נים בפניו כדי להביע רצף של רגשות. כל חיוך נבוך שידר לוזריות חיננית, אבל במקביל גם התנשאות וקוליות. "ג'ונו" ו"סופרבאד" רק חיזקו את מעמדו כגאון קומי: הוא היה שנון וכובש, אבל לאחרונה נראה שנגמרו לו הקלפים והוא קצת תקוע, כמו סרטו החדש. אין דבר עצוב יותר מהיפסטר מזדקן.
וואלה
ציטוט ההודעה
