הרשת החברתית: ג'סי אייזנברג מעדכן סטטוס
אייזנברג. חף מגימיקים
ג'סי אייזנברג מבקש ממני להפחית ציפיות. זה יהיה ראיון בינוני, הוא מבטיח. תשובותיו יהיו שוליות ושחוקות. הוא לא חושב ברור בשלב הזה של היום. הוא ידבר שטויות בלי סוף. מוטב יהיה אם אשכב על הספה והוא יציג לי שאלות (הוא מטופל אצל שני פסיכולוגים כל שבוע, כך שהוא בקיא ברזי החקירה). המלים מתגלגלות מתוכו; מטחי יריות וחצי לעג שהוא מפנה כלפי עצמו, גבר-ילד בחולצה בגון סלמון.
אחרי עשור שבו שימש בתפקיד הבחור שאליו פונים במאים שזקוקים לאלטר-אגו מתוק ושלומיאלי - "רוג'ר דוג'ר", "חיים בין השורות", "קיץ מסחרר" - אייזנברג, בן 27, מגלם פתאום דמות מציאותית ונועזת למדי: מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, ב"הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר - גרסה בדיונית על לידתו של פייסבוק ועל ההשלכות שלו.
הסרט, שיעלה בשבוע הבא בישראל, כבר תואר "הסרט שמגדיר את העשור" ויש המסמנים אותו כמועמד לאוסקר. פניו של אייזנברג מופיעים בכל מקום, בתמונת תקריב מטרידה.
הרשת החברתית- מועדי הקרנה וקדימון
קשה אפוא לשלוט בציפיות. מלבד זאת, אייזנברג קנה לו שם של אדם מבריק גם במציאות הממשית, ולא פחות מאשר על המסך. למעשה, הוא אחד השחקנים הנדירים שמסוגלים להקרין אינטליגנציה אמיתית, ולא רק רהיטות. ליהוק מוצלח לתפקיד צוקרברג, אם כך. אחרי הכל, רק מעטים היו מצליחים לגלם אותו מבלי לגרום לו להיראות מבודד באופן מפחיד או חנוני באופן מרחיק. אייזנברג, כך נדמה, מצליח בכך בקלות.
לטענתו, קיים קשר רגשי בינו לבין צוקרברג. "מארק לא אוהב לתקשר פנים אל פנים", אומר אייזנברג, "ולכן הוא יוצר סביבה נוחה שבה אפשר לרקום קשרים בגרסה האידיאלית מבחינתו".
הטכניקה המקבילה של אייזנברג היתה המשחק. הוא נכנס לתחום כשהיה בן תשע, מאחר שהתקשה להשתלב בבית הספר וסבל ממה שהוא מתאר כ"חרדת נטישה נוראית" (הנוירוזה הוודי-אלנית שלו אמיתית לחלוטין). "כשגילמתי תפקיד הרגשתי הרבה יותר נוח, כאילו נתנו לי מרשם להתנהגות. גם פייסבוק וגם התיאטרון מספקים רקע מלאכותי שיוצר את האשליה של אינטראקציה חברתית".
משחקו של אייזנברג חף מגימיקים - פנים פראיות, גו נוקשה, יד שמאל תחובה תמיד בכיס הסווטשירט; תנועה שנולדה כשגילה שצוקרברג הוא סייף מומחה. צוקרברג שלו הוא מר, אכזרי ואובססיבי - עוד אחד מהסוציופתים הממוקדים שפינצ'ר מתמחה בהם, ולא אחד המגמגמים החביבים מקורות החיים של אייזנברג.
אבל אייזנברג מזנק להגנתו של צוקרברג: "אני חושב שהוא אמן. ואם מסתכלים עליו כל חלק גדול ממה שהוא עושה הוא לא רק נסיבות מקלות אלא הכרח. כשחקן, אם אגיע מאוחר לאיזה מקום או אגיד משהו אקסצנטרי, זה יתקבל בהבנה מוחלטת ואפילו יעורר התפעלות. אבל מאחר שמארק הוא איש עסקים אנחנו לא מעניקים לו את אותה לגיטימציה. אבל אם תחליפו את פייסבוק במונה ליזה, פתאום הכול ייראה באור אחר. היינו מבינים אותו".
מתוך הסרט "הרשת החברתית"
אייזנברג מצליח ללכוד את התסיסה היצירתית שצוקרברג חש כשהוא מעצב את פייסמאש, האתר שקדם לפייסבוק (בסגנון "הוט או נוט"), כשהוא מגמיש את אצבעותיו ומנגן על המקלדת כאילו היתה פסנתר סטיינוויי. "זו תחושה מרגשת מאוד שיש לך משהו מקורי משלך, שגם תורם בדרך כלשהי. מארק יצר את פייסמאש בפרץ של השראה. התוצאה הסופית הכאיבה מאוד לרבים, אבל היצירה עצמה יוצאת מן הכלל".
לו עצמו אין חשבון בפייסבוק. הוא יותר מדי מתעב את עצמו, הוא אומר, ומלבד זאת פרסום נוסף של חייו האישיים הוא בדיוק ההיפך ממה שהוא רוצה - אבל הוא מקבל בהבנה את מי שחברים באתר, וממהר לגונן על צוקרברג מפני ההאשמות כאילו הרס את הפרטיות.
"זו רק טכנולוגיה. אפשר להשתמש בה לטובה או לרעה. כשיצאו הטלפונים הסלולריים לשוק בת הזוג שלי סירבה לקנות מכשיר במשך חמש שנים כי היא חשבה שתיהפך לאדם שלא מסוגל לתקשר עם אנשים אחרים. עכשיו כמובן שיש לה טלפון סלולרי. אני בטוח שאחרי פייסבוק יהיו מצלמות קטנות שנשתיל בכפות הידיים ואז נתווכח אם לקנות אותן או לא, אבל בסוף כולנו נקנה אותן. אחר כך יהיו לנו מכנסיים עם פתחים לאיברי המין ובהתחלה אנשים לא ירצו לקנות את המכנסיים האלה ואז כמובן שלכולנו יהיו מכנסיים כאלה. אחרי שימציאו את הטכנולוגיה, החברה היא שתחליט מה יתקבל ומה לא יתקבל.
"אני גם ככה סובל מעודף תשומת לב. נכון שלא הייתי רוצה להיות לגמרי בלתי נראה, וזה יהיה צבוע לומר שאני לא רוצה שום תשומת לב. אני מניח ש-90% מהסיבות לכך שאני שחקן היא שאני רוצה תשומת לב; לא קיבלתי די תשומת לב כשהייתי ילד. ככה זה אצל כל השחקנים - כולנו רוצים יותר תשומת לב", הוא מחייך ועיניו מתרוצצות בעצבנות סביב.
הוא נולד בניו ג'רזי ב-1983 לבארי, מרצה לסוציולוגיה, ולאיימי, ליצנית מקצועית. הוא למד במכללה לאמנויות הבמה בזמן שקיבל את התפקיד הראשי ב"רוג'ר דוג'ר" שבו הוא מגלם את האחיין הצעיר של קמפבל סקוט, שלומד את רזי החיזור. אחר כך היתה הפסקה עד "חיים בין השורות", ומאז הוא עובד ביציבות, ובין לבין השלים תואר בדמוקרטיה ופלורליזם תרבותי, ועל כך הוא אומר: "זה חסר משמעות. יש לפניך אפשרויות בחירה ל-17 תארים ואתה לומד בדיוק את אותם קורסים שלוקח מישהו שלומד תולדות האמנות".
אוהב להתיילד
המכנה המשותף בין רוב התפקידים של אייזנברג הוא שהוא מגלם צעיר שנשבה בקסמיו של אדם מבוגר יותר ומתאכזב. ב"הרשת החברתית" המסגרת הפסיכולוגית הזאת חוזרת על עצמה: צוקרברג מעריץ את שון פארקר, מייסד נאפסטר בגילומו של ג'סטין טימברלייק, שמתגלה בסופו של דבר כמטרד.
אייזנברג מהנהן לאישור, "כן, אני משחק מצוין את הגילוי הזה. יש מין תחושה של - רגע, אתה לא כל מה שחשבתי שאתה? העולם הוא לא שחור-לבן? חכה, נדמה לי שבדיוק ברגע זה התבגרתי! שנייה, אני בודק", הוא מציץ מתחת לחולצתו לראות אם צמח לו שיער על החזה. "לא, אני עדיין ילד".
יש באייזנברג מאפיין ילדותי בולט. הוא פחות בטוח בעצמו מאשר על המסך. אפשר לומר גם שהוא ההיפך ממה שאפשר לצפות, שכן הראיות מרמזות שהוא אדם משכיל ובעל יוזמה. בגיל 22 השיק את Oneupme.Com, משחק אינטרנטי שבו המשתמשים צריכים לספק שורות מחץ לפתיחות של בדיחות ("היא היתה כמו מכונת כביסה... כל הזמן גנבה לי את הגרביים").
בגיל 26 כתב למגזין הספרות "מקסוויניס" סדרת בדיחות מרקסיסטיות-סוציאליסטיות - עוד רשימה של משפטים שוברי שיניים. הוא גם הספיק לחבר רומן ומחזמר, וזה ארבע שנים הוא מתגורר עם החברה שלו, אנה, בת 33. "אף פעם לא הסתדרתי עם בני גילי", הוא מסביר את פער הגילים ביניהם. "כשהייתי בן 15 כל החברים שלי היו בני 40. אני לא מבוגר באמת, אלא רק מרגיש מאוד לא נוח בחברת בני גילי, כי אני מרגיש שמצפים ממני להתנהג כמו שהם מתנהגים ואני לא יודע איך עושים את זה".
פה הוא עוצר ובולע רוק. "טוב, בסדר, לא. האמת היא שאני אוהב להתיילד כי אז אני לא צריך להיות מבוגר. אם אני נמצא כל הזמן בחברת מבוגרים ממני אני יכול להתנהג כמו ילד, וזה הכי נוח לי כי אני מתגעגע לאמא שלי". אני צוחקת, אבל הוא מדבר ברצינות. "אם אני נמצא עם מישהו בן גילי ואני מתנהג כמו ילד זו נראית התנהגות מוזרה מאוד. אם אני עם מישהו צעיר ממני זה גורם לי להרגיש מאוד לא נוח, כי אני צריך לדאוג לו. למשל, אם תפרוץ שריפה אני אמור להציל אותו - אבל אני רוצה שיצילו אותי".
ובכל זאת, הרי אייזנברג יתבגר, בשלב מסוים. האם הוא מפחד שיגיע הרגע שבו ימצה את הקטע של המשחק? על כך הוא משיב בחיוך: "לא. מה שאני אוהב במשחק זה שהוא מאפשר לי לחוות רגשות בסביבה בטוחה. אי אפשר לצרוח ולבכות ברחוב כי כולם יסתכלו עליך. אם תעשה את זה באתר צילומים ימחאו לך כפיים. וזה אחד הרגעים הגדולים שאנחנו יכולים לחוות".
'עכבר העיר'
נכתב במקור על ידי LaMail
