מיכאל אלוני תופס פיקוד
מכוכב הילדים הלוהט ב"השמינייה" ועד למפקד המתעלל בסרטו החדש של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים". זהו המסלול המפרך שעבר מיכאל אלוני כדי להפוך לשחקן רציני
בה"ד 4, שנות ה-50. המפקד בני רץ בראש, אחריו משתרך טור מדובלל של טירונים. מעטים רצים במרץ, רבים משתרכים מאחור. פתאום - קטטה. כמה חיילים מגיעים בריצה כדי להפריד בין הנצים. הקרב נעצר, אבל המפקד זועם. הוא מצווה להסתדר בשלשות, הטירונים מצייתים. צעקת "הקשב" אימתנית של החניך התורן מעבירה אליו את זכות הדיבור.
• התגנבות יחידים - מועדי הקרנה וקדימון
"פחד אלוהים", הוא מסנן וסוקר את השורות במבט זועף, מבעד למשקפיו נטולי החן. "איפה אספו חבורת אפסים שכמותכם? מהיום והלאה זה יהיה מסלול הריצה שלכם. מי שלא ירוץ אותו בבוקר, ירוץ אותו בלילה", הוא מבהיר, אך החניך התורן נכנס לדבריו: "יש פה בעיות בריאות, המפקד, לא כולם יכולים לרוץ". המפקד בני מופתע: "אתה פה הנציג שלהם? אז למה אתה מדבר? מה אתה חושב שזה, אסיפת קיבוץ? לא עברו 24 שעות, קיפוד סירב פקודה, אבנר שבר שמירה, איקי ופרץ הולכים מכות, אפס-אפס מקלל את הצבא, ואתה, חניך תורן, מארגן לי מרד? לא מעניין אותי יותר המחלות שלכם, לא מעניין אותי הסעיפים שלכם".
כשאחד הטירונים מביט בו, המפקד נועץ בו מבט מאיים. "בהקשב מסתכלים למעלה", הוא אומר בשקט, כמעט בלחש, ואז משגר יד ומנחית על פרצופו סטירה, "ולא על המפקד. אני פה כדי להפוך אתכם לחיילים. זה שיש פה כמה אינטליגנטים לא עושה עלי רושם. וכל המחלות שלכם - מעכשיו אתם בריאים".
ב"התגנבות יחידים", סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, שמבוסס על ספרו של יהושע קנז ויצא אתמול לבתי הקולנוע, מיכאל אלוני מגלם את דמותו של המפקד בני - ומעורר סקרנות. מי שהתפרסם לפני חמש שנים כאחד מכוכבי "השמינייה", סדרת הטלוויזיה שהפכה אותו בן לילה לאליל נוער, מתבלט ב"התגנבות יחידים" כשחקן של ממש.
מיכאל אלוני. יופיו הזוהר מטושטש | תצלום: גבריאל בהרליה
איפור ושיער: רועי חמו ל"סולו"; סטיילינג: דלית לאומי ל"סולו"; דיסקיות: דני בר-שי
קוסאשווילי מטשטש את יופיו הזוהר של אלוני באמצעות שפם דק, משקפיים רחבים שמכסים על עיניו ותסרוקת משונה של שביל בצד, שמעוררת גיחוך. התחפושת הזאת מצניעה את מראהו של אלוני, בן 26. בני בגילומו מתנהל לו בבסיס הצבאי בעייפות, בלאות, ומצליח להטיל שררה על פקודיו גם כשהוא מדבר ברוגע מוחלט. לאורך הסרט הוא מרים את קולו רק פעם אחת, אך נדמה שלחישותיו מהלכות אימה על פקודיו הרבה יותר מכל צעקה.
בני הוא נפל צנחנים שנשלח לפקד על מחלקת טירונים בעלי כושר לקוי, והוא אינו מהסס להטיח בהם את כל תסכולו. הוא מנהל מערכת יחסים מורכבת עם אלון, החניך התורן המצטיין (שמגלם אליל הנוער העדכני יותר, עוז זהבי), שנזרק מהצנחנים אך אינו מוותר על החלום לחזור לשם; בני מקפיד להשפיל אותו שוב ושוב. האופן שבו הוא מגלם את המפקד זיכה את אלוני בספטמבר השנה במועמדות הראשונה שלו לפרס אופיר - הוא היה מועמד לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר (שניתן בסופו של דבר למיכאל מושונוב על הופעתו ב"מבול").
בראיון שהתקיים השבוע בתל אביב, כשהוא נשאל אם מלכתחילה היה מיועד לתפקיד של המפקד בני, אלוני מחייך חיוך רחב. "אה, את יודעת את זה?" הוא צוחק, מופתע. "בהתחלה עשיתי אודישן לתפקיד של עוז, של אלון, ושם דובר (קוסאשווילי) בעיקר צעק על כולם, כי הוא גילם את בני. חשבתי לעצמי, 'איך זה מתיישב עליו בול, איך בני זה דמות שאני לא יכול לעשות, חבל, בטח זה תפקיד מגניב'. ואז דובר אמר לי תודה, ולא שמעתי מהם כמה חודשים. היו עוד כמה סבבים של אודישנים, אבל לי כבר לא קראו".
לכן, כמה חודשים לאחר מכן, כשהטלפון צילצל ומהפקת הסרט הזמינו אותו לחזרת קריאה והסבירו שהוא אמור לגלם את המפקד בני, אלוני לא הבין מה קורה. "אני חושב שהתבלבלת, אמרתי, אני ומיכאל מושונוב באותה סוכנות, תתקשרו אליו, כנראה יש לכם טעות ברשימות", הוא משחזר את השיחה. "אבל הם התעקשו, 'לא, לא, זה אתה'. היה לי מאוד מוזר, לא האמנתי שאני יכול לעשות את התפקיד הזה, כי זו דמות שלא נתנו לי לגלם עד עכשיו. יש בבני משהו מלנכולי, ציני, ואני לא הטייפ-קאסט לזה. זו היתה מתנה, ממש. מתנה משמים", הוא רומז לסרט קודם של קוסאשווילי ומחייך.
קוסאשווילי מצדו מרעיף על אלוני שבחים שנשמעים מופלגים מכדי לשרת רק את יחסי הציבור של הסרט. לאחר שפגש את אלוני, הוא מספר, הבין שהוא מסוגל לגלם כל דמות. "הוא שחקן שקטן עליו כל תפקיד", אומר הבמאי. "אין לו פחד, אין לו אלוהים, הוא נהנה מהעבודה. יש תחושה שכל האחרים מזיעים על הסט, אבל הוא בא ליהנות. הוא מג'נגל את זה על אצבע אחת. מבחינתי זו היתה נוחות אינסופית - ברגע שתופסים כיוון, הוא מספק את הסחורה כמו כלום. הוא לא גילם את הדמות, אלא נהיה הדמות, ונהנה אתה כמו שצריך".
הוא גם מודה שלאלוני היתה תרומה מכרעת בעיצוב דמותו של המפקד בני: "קיבלתי ממנו בני יותר טוב ממה שדימיינתי. אני השמטתי פרט חשוב, שבני היה נפל צנחנים, והלכתי על גרסה חיוורת שלו. אבל מיכאל החזיק את זה כמו שצריך, כי עליו מאמינים שהוא נפל צנחנים. יש לו כריזמה, יש לו כוח. אני בהתחלה דימיינתי מעין בוגי יעלון בן 18, אנטי גיבור לגמרי, אבל מיכאל הביא אתו גיבור, לא אנטי גיבור, וכך לדעתי הפך את הסרט ליותר מורכב ופחות סטריאוטיפי".
טראומה בקניון
כשיושבים מול אלוני, קשה להתעלם מהיופי שלו. עיניו הירוקות משדרות בו בזמן ממזריות ואינטליגנציה, וכשמצטרף לאלה חיוך רחב וסוחף, כבר אפשר להבין מה שיגר המוני מעריצים, ובעיקר מעריצות, לרדוף אחריו ברחובות ובאתרי המעריצים באינטרנט. הוא מודע ליופיו. אין בכך ספק. "לא היתה לי הכרה כזאת לאורך כל חיי, של 'מיכאל היפיוף'. לא הייתי כזה זוהר לאורך השנים, כמו בעיני הילדות האלה", הוא אומר. עם זאת, מיד לאחר מכן הוא נזכר בחיוך במורה שלו לפיסיקה בבית הספר, שהיה גיי והיה שורק לו בכל פעם שנכנס לכיתה.
בימי "השמינייה", כשההערצה כלפיו הגיעה לשיא, אלוני חשב על המראה שלו לא מעט, הוא מודה. "חשבתי על אנשים במקצוע, איך הם רואים אותי - אז מה, אני בעיניהם רק היפה? רק זה? כשהייתי מתראיין היה חשוב לי להגיד שאני לא רק יפה, להדגיש את זה, אבל כאמור הייתי אז מאוד צעיר, עוד לא ידעתי מי אני. עם הזמן הבנתי, שאם אתה בוחר לא לתת לרעש הזה להגיד לך מי אתה, אתה מוצא נתיב אחר. זה הרי משהו חיצוני, והכוח האמיתי טמון במשהו פנימי. כשאתה מבין את זה, אתה יודע שיש לך משהו להיאחז בו, ואז אתה לא אומר לעצמך 'אני רק יפה', אלא יודע שאתה גם דברים אחרים".
הוא נולד ב-1984 לאם עורכת דין ואב רואה חשבון וגדל בצפון תל אביב. כנער אמנם השתתף בסדנאות משחק בצוותא ובמרכז קהילתי, אבל הוא טוען שלא היה מאלה שיודעים כבר מגיל צעיר שהם רוצים להיות שחקנים. זה היה מבחינתו רק תחביב. הוא למד בתיכון חדש פיסיקה, מחשבים ומתמטיקה, במסלול מהיר של חמש יחידות. "הייתי במסלול הנכון של ההורים", הוא מחייך. לאחר שירות צבאי כמ"כ בחיל חינוך הוא עבד כברמן, חסך כסף כדי לטייל בחו"ל והיה רשום בסוכנות ששלחה אותו מפעם לפעם להופיע בפרסומות.
המהפכה בחייו התחוללה כאשר ב-2005 קיבל זימון לאודישן לסדרה חדשה בערוץ הילדים וקיבל את התפקיד. אלוני נבחר לגלם ב"השמינייה" את אדם הלוי, ספורטאי מוכשר, יפה, חכם ושחצן, שדובר כמה שפות וכמובן - שובר לבבות סדרתי. "אמרתי לעצמי, 'נתחיל, ונראה מה יקרה'. אחרי עונה-שתיים כבר הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לשחק", אומר אלוני. "בעצם זה תמיד היה שם, אף על פי שבחרתי לא לכוון לזה את אור הזרקורים. הרגשתי שזה מיקד אצלי משהו שתמיד ידעתי, אבל רק עכשיו בחרתי לראות אותו".
"מיכאל היה הליהוק הכי קל בסדרה", אומר יוצר "השמינייה", גיורא חמיצר. "הטייפ-קאסט שלו - שילוב של מישהו יפה שהוא גם אינטליגנטי, ושזה ניכר בו כשחקן - אין הרבה כאלה בארץ". רובי דואניאס, שביים את הסדרה, מספר שהופעותיו הראשונות של אלוני חסר הניסיון היו מגומגמות, אבל הוא הלך והשתפר לאורך שלוש העונות שבהן שודרה הסדרה. "'השמינייה' היתה בשבילו סוג של טירונות לשחקן. הרגשתי איך הוא משתפשף מפרק לפרק, עד שנעשה ממש מעולה, שחקן נהדר, כזה שאתה רוצה בכל סדרה שתעשה הלאה", אומר דואניאס.
זמן קצר לאחר שעלתה "השמינייה" על מסכי הטלוויזיה, היא נהפכה להצלחה מסחררת. הרייטינג שלה נסק, כוכביה ובהם אלוני נהפכו למושאי הערצה של המוני ילדים ובני נוער, ועד מהרה תעשייה שלמה של מוצרים נלווים והופעות נבנתה סביבה. במקביל נבחר אלוני לשמש מנחה בערוץ הילדים, מה שרק תרם להגברת ההיסטריה סביבו. "בניגוד לכוכבים האחרים של הסדרה, הוא הכי פחות נהנה מההצלחה", נזכר חמיצר. "היתר חגגו עם המעריצים וההופעות, אבל הוא די סבל מזה. זה בא לו לא טוב בשלב שהיה בו בחיים".
אלוני מאשר שההצלחה הפתאומית וההערצה ההמונית בילבלו אותו. "היום אני רואה סביבי, יותר ויותר, שהפרסום הוא שאיפה כללית כבר מגיל נורא צעיר. אני חושב שיש בזה משהו מבלבל ולא נכון", הוא אומר. "אנחנו לא ידענו שהסדרה תקבל כזה הד ותגיע לכזאת היסטריה. הייתי בן 22 וזה גיל צעיר מאוד לקבל תהודה כזאת ופרסום כזה. אפשר בקלות לאבד את הצפון, אתה עוד לא מעוצב אישיותית, לא יודע מי אתה ומה אתה, ופתאום יש אלפי צעירים שרצים אחריך ואתה נהפך למין אליל שלהם".
הוא מספר שהמסחור העצום שנלווה להצלחה של "השמינייה" הכעיס אותו מאוד. "היה לי קשה עם זה. יצאו הרבה מוצרי לוואי, בלי שליטה בכלל. מתישהו, למשל, יצא ספר של 'השמינייה' והביאו אותנו לקניון גבעתיים לחתום עליו. נכנסנו לקניון, נדמה לי שיש בו שלוש קומות, ואני זוכר שאני נכנס לשם ורואה כמו קולוסיאום ענק של ילדים, ושהיה שם הד נורא חזק. היה עומס כל כך גדול, עד שבסוף פשוט הוציאו אותנו משם. באותו רגע פשוט נבהלתי מזה. נורא כעסתי. לא קיבלתי את זה בשלווה. אני לא אגיד שבהערצה הזאת אין גם הנאה, אבל היא לא באה לי בקלות. היא הרתיעה אותי. חשבתי, למה אתם אוהבים אותי? את מה אתם אוהבים? את זה שפשוט אתם רואים איזה פרצוף בטלוויזיה? ומה אתם מבינים בכלל, אולי אני סתם פרצוף יפה וזהו? הרגשתי שלא משנה מה אני אעשה, יאהבו אותי. היום אני חושב שזו היתה סדרה טובה, שנתנה מקום לפיתוח הדמיון והיתה חדשנית, אבל באותו רגע הרגשתי שכולם מנוצלים - הילדים מנוצלים, אני מנוצל, וכולם הולכים כמו עיוורים אחרי מי שבסופו של דבר גורף את הקופון".
דואניאס נזכר שאלוני התייחס במלוא הרצינות למקצוע החדש שלו. והוא מדגים: "הוא למד והתעקש ושבר את אצבעותיו, למשל, כדי לנגן בפרק הסיום של הסדרה את 'Blackbird' של הביטלס. יש בשיר הזה קטע גיטרה די מסובך, במיוחד למי שרק לומד לנגן, אבל מיכאל ידע שהוא אמור לנגן את זה בפרק הסיום והשקיע כמה חודשים כדי ללמוד לנגן את זה טוב. ובאמת, בסופו של דבר הוא עצמו ניגן זאת".
סאדיסט כקורבן
כאשר ההצלחה של "השמינייה" היתה בשיאה, אלוני החליט ללמוד משחק והתקבל לסטודיו ניסן נתיב. "הבנתי שאם משחק זה מה שאני רוצה לעשות, אני רוצה ללמוד את זה. יכולתי לומר גם שטוב, אני עכשיו רוכב על איזה גל של הצלחה, ואני יכול לסגור קופות אם אלך ואופיע באיזה פסטיגל ויכול להתגלגל עם זה. אבל היה לי חשוב ללמוד".
אולי החליט ללמוד כדי להוכיח לעצמו שיש בו משהו מעבר לפנים יפות? "אולי", הוא אומר. "אבל אני לא אומר שכל אחד צריך ללכת ללמוד משחק. אני רואה מסביבי הרבה שחקנים מוכשרים מאוד, שלא עברו שנייה בבית ספר למשחק, ולמדו תוך כדי עבודה, או שהיה להם כישרון טבעי שפיתחו אותו. מבחינתי, זה כמו כל מקצוע אחר. גם נגר או פסנתרן שרוצה להשתפר יכול ללכת וללמוד".
במקביל ללימודיו המשיך אלוני להופיע בהפקות שונות. בשנה הראשונה ללימודיו הופיע ב"השמינייה" ובתפקיד אורח ב"האלופה", ובשנה השנייה בסרט "חורבה" שביים עמיר מנור, שהתבסס על פרשת הרצח של הנער אסף שטיירמן, ובסדרת הדרמה "על קצות האצבעות" שביים גל זייד. את צילומי "התגנבות יחידים" היה עליו לדחוס ללוח הזמנים הצפוף של תלמיד שנה ג' בסטודיו, לצד חזרות למחזה לפי "האידיוט" של דוסטויבסקי, שבו גילם את התפקיד הראשי. "זה היה לגלם שתי דמויות שונות מאוד באותו זמן", הוא אומר. "האחת היא סוג של ישו, כי כל הטוב שבעולם גלום במישקין, ולעומתו בני הוא בדיוק ההיפך. זה היה לגדל מלאך ושטן במקביל, במין מחול שדים נחמד", הוא אומר.
את דמותו של המפקד בני, הוא מספר, היה לו חשוב מאוד להציג כאנושי ולא כסאדיסט. "בסופו של דבר לכולם יש איזה עניין עם כוח", הוא אומר, "ואני הבנתי שבני נקלע למצב מסוים. הוא היה מ"כ בצנחנים, ואז זרקו אותו משם לתוך חבורת האינוולידים, הכף-למדים מעוטי היכולת האלה. בעצם זרקו אותו לשם מתוך שיא התהילה.
"אנחנו מדברים על פרסום, על איך כולם רוצים להתפרסם מגיל צעיר, על מה פרסום עושה לך ואיך הוא יכול לעלות לך לראש; אבל אז, הערצה לא היתה לכוכבי 'השמינייה', אלא לאנשים כמו אלון (הדמות שזהבי מגלם בסרט, נ"א), צנחן שכשהוא חוזר הביתה כל הנשים מתנפלות עליו, וכולם פורשים לרגליו שטיח אדום שמתאים לנעליים האדומות שלו. זה היה אז הגיבור. ולהיות באולימפוס וליפול לרפש זה מדכא ומשפיל. אתה יכול לרדוף את דרכך בחזרה לאולימפוס, כמו אלון, או להשלים עם הפשרה, כמו בני, אבל זה מצב נורא קשה. זה דיכאוני, זו קנאה, זה אוכל אותך מבפנים", אומר אלוני. "ברגע שהכוח נמצא בידיים של הקורבן, הוא הופך להיות מקרבן, ובהרבה יותר אכזריות. אבל לי היה חשוב לזכור שהוא גם קורבן".
הוא עצמו שירת כמ"כ בחיל חינוך ("גם אנחנו היינו קשוחים מאוד אתם מבחינת משמעת", הוא אומר), אבל כשהוא נשאל על הוויכוח בנוגע לאמנים, ובעיקר שחקנים שמגלמים חיילים, ושלא שירתו בעצמם בצבא, הוא נמנע מלמתוח ביקורת על מישהו. "אני לא יודע מה העמדה שלי בנושא. אני אומר שכל אחד עושה מה שנכון לו ומה שטוב לו. אני לא שופט אף אחד. בעיני אדם שבחר לא לשרת במסגרת הזאת - אולי היו לו הסיבות שלו. לא כל אחד זה אלון. אני לא יודע כמה אלונים יש היום, כאלה שטובת הכלל חשובה להם יותר מאשר הם עצמם. אבל אין לי דעה נחרצת על העניין הזה, אני לא יודע אם האינדיווידואליזם הזה הוא דבר טוב או לא".
את לימודי המשחק סיים אלוני לפני כשנה. מאז השתתף בהצגה "אינגאלע" שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל פרינג' בחיפה, שיחק בסרט הקולנוע "השוטר" בבימוי נדב לפיד, עכשיו הוא מתחיל חזרות ל"המון רעש על לא כלום" בתיאטרון באר שבע, ובחודש הבא יופיע בהצגה "בתיאטרון" בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא.
ואולם, אלוני מפריך השערה שלפיה הוא מגביל עצמו רק לפרויקטים התורמים לבניית תדמית של שחקן דרמטי רציני. הוא מרשה לעצמו גם ליהנות. בחודש הבא יעלה ביס סיטקום יומי חדש, "השועלים", שיצרו גיורא חמיצר, נועה פניני וירון ארזי, ובו אלוני, כדברי חמיצר, הוא "מעין אשטון קוצ'ר - מאוד יפה, זיין מטורף, אבל טיפש כמו נעל. אני חושב שמאז 'השמינייה' הוא התבגר יפה. אם מסתכלים על כוכבנים, כמו מיכאל, עוז זהבי ויון תומרקין, שפורצים בגיל מסוים ומתפרסמים מהר - רואים שיש כאלה שמחליטים לעצור הכל כדי ללמוד, כמו שמיכאל עשה, והוא באמת התפתח מאוד. עכשיו אני יכול להגיד שב'שמינייה' הוא לא היה שחקן מדהים, אבל היתה לו האינטליגנציה שלו ששמרה עליו. עכשיו הוא ממש שחקן. אין מה שדורש יותר אינטליגנציה מאשר לשחק טיפש, וב'השועלים' הוא עושה זאת לא רק טוב, אלא גם בכיף גדול".
האם המעריצות עדיין עטות עליו ברחובות? "הן כל הזמן חושבות שאני מישהו אחר, חושבות שאני עוז (זהבי) או יון (תומרקין), אף פעם לא יודעות מי אני בדיוק", מחייך אלוני. "אני חושב ש'השמינייה' עוד קיימת איפשהו ב-VOD, אז הן מכירות אותי, אבל לא יודעות איפה בדיוק ראו אותי. אז אני מקבל תגובות צולעות כאלה של 'יון!!! עוז!!! אה לא, זה לא הוא'".
מחוץ למחנה
"התגנבות יחידים", ספרו הרביעי של יהושע קנז, יצא לאור בסדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986 ונהפך לרב מכר עם פרסומו. עשרות אלפי עותקים נמכרו ב-15 מהדורות והוא תורגם לאנגלית ולצרפתית.
יהושע קנז. ספרו אהוד במיוחד על חיילים | תצלום: יונתן גור
הספר, שנחשב לאחד הרומנים המרכזיים בספרות הישראלית, אהוד במיוחד על בני נוער העומדים לפני גיוס ועל חיילים. הוא נלמד בתיכונים ובאוניברסיטאות. גם היום, בחלוף 24 שנים מאז צאתו לאור, עדיין נמכרים עשרות עותקים של הספר מדי חודש.
לפני ארבע שנים הוציאה עם עובד את הספר בהוצאה מחודשת בסדרת הקלאסיקות. מההוצאה נמסר כי לקראת צאתו של הסרט החדש לאקרנים גברה ההתעניינות בספר.
ציטוט ההודעה
