הטיעון הטלאולוגי
מכיון שראיתי הרבה כאן בפורום שדנים הלוך וחזור בטיעון הישן והמוכר; רציתי להביאו בצורה מסודרת יותר, והרי הוא לפניכם:
"הראיה התכליתית" (טלאולוגיה) - הדרך החמישית של אקוינס, הינה עתיקת יומין, אך בעת החדשה קבלה פנים חדשות ואחרות. את ביטויה המפורסם ביותר מצאה גישה זו אצל ויליאם פיילי (1743-1805) בספרו "התיאולוגיה הטבעית", שם נותן פיילי את משלו המפורסם: לו היינו מוצאים שעון באחו, בודאי אבסורד הוא לחשוב כי השעון נוצר במקרה, שכן נקל לראות כי חלקיו מחוברים יחדיו למען מטרה מסויימת. כך גם לגבי החיים על פני העולם, - מורכבותם היעילה מוכיחה שישנו בורא שתכנן אותם. קאנט כותב על הטיעון הזה: "תמיד יש להזכיר אותו בכבוד, הוא העתיק ביותר, הבהיר ביותר והכי מתאים להיגיון הפשוט של המין האנושי", (בקורת התבונה הטהורה, ספר שני פרשה שלישית פרק ששי. גם קיקרו מזכיר ראיה זו Deorum De Ature ב' 37). דיויד יום (דיאלוגים הנוגעים לדת הטבעית, 1779) הקשה על דרך זו: לפי ההגיון הזה גם הבורא מתוכנן על ידי תבונה, וכך עד אינסוף? מנין לנו כי ישנו בורא אחד, ולא 'מועצת חכמי היקום'? אולי הבורא כבר אינו קיים? האם הרוע בעולם אינו סותר את התכנון? אם אנו מניחים שיש לבורא מטרה, האם אין כאן קושי בזיהוי המטרה? הבקורת החדשה טוענת שאין הוכחה אמתית כי מאחורי תכנון מסתתרת תבונה, זוהי אינדוקציה מתוך דוגמאות שאנו מכירים.
קל להראות כי כל השאלות האלו אינן ממין הטענה, ולא עוד אלא שהן תופסות את החבל בשתי ראשיו. מצד אחד אנו מכחישים את עצם האקסיומה האינטואיטיבית כי מאחורי תכנון מסתתרת תבונה, ומן הצד השני אנו מרחיקים לכת ומנסים לשפוט באינטואיציה שלנו את תבונתה של הישות הבוראת? האם בעל חיים יכול להבין את התכלית במעשים שונים שאנו עושים? אין אפשרות להוכיח לוגית את גזירת התבונה מתוך התכנון, אך כלום אין האינטואיציה שלנו מורה כך? וכלום אין אנו חושבים כך בכל תחומי החיים והמדע?
כל נסיון לשפוט את הבורא או את מעשיו ותכניותיו הינו נואל. בהקשר לשאלה שמא ישנם כמה בוראים וכדו', כבר הראו רבים כבר בימי הביניים (ובפרט: רבינו בחיי, חובות הלבבות, שער היחוד) כי ההנחה שישנו בורא חייבת להיות תלויה בכך שהוא הכרחי ואינו מוגבל, סבת הכל, ומחוייב המציאות, לפיכך אי אפשר להניח מציאות אחרת של בורא. כמובן שכל הדיון הזה מקורו בשכל הישר ובאינטואיציה ואינו יכול לדון באמת מוחלטת, מכיון שהוא מחוץ לתחום שיפוטינו.
בעת החדשה קמה מול הראיה התכליתית תיאוריית האבולוציה, כנגד משל השעון של פילו פרסם בדורינו הניאו דרויניסט הנלהב ריצ'רד דוקינס את ספרו "השען העיוור". אך האבולוציה אינה פותרת את הבעיה הפילוסופית עצמה, כפי שכותב שושני:
"לדעתי, הניאו דרויניזם מחזק דוקא את ההשערה בדבר קיומה של ישות תבונית מעבר לאדם.. גם על פי תיאורית האבולוציה קיימים חוקים המגדירים את ההתפתחות וההתאמה ולכן ניתן לשאול: מי תיכנן את החוקים הללו? אילו העולם היה אקראי לחלוטין ללא חוקים, לא היה כלל מובן ליצירת מערכת פיזיקלית יציבה כל שהיא, תהיה זו אטום או מולקולה, שלא לדבר על חומצות אמינו ותרכובות ביוכימיות המורכבות מהן.. דוקא התורה הניאו-דרויניסטית הקובעת כי אין תכנון ביצירת בעלי החיים המורכבים, שהרי הם נוצרו על פיה בתהליכים אקראיים - מעבירה את מרכז הכובד של התבונה האצורה בישויות הללו מהן אל החוקים שיצרו אותם", (בקשר לאלהים עמ' 127).
במשפט אחד ניתן לומר: לשם יצירת גרעין אחד שממנו יתפתח עולם שלם יש צורך בתבונה, לא פחות מלשם יצירת העולם עצמו ישירות. ולכן תיאוריית האבולוציה אינה פותרת את עובדת התכנון. דומה הדבר לתשובה שנונה על משל השעון: "לא ולא, אין שום בורא לשעון, לא גאונות ולא תכנון, מקרה בלבד. ישנו בסך הכל בית חרושת המייצר שעונים בכחות עצמו, המקום שואב אליו את המתכות ע"י מנגנון מיוחד, מכונות 'עצמאיות' מייצרות מהן את השעונים, ללא שום מגע יד אדם או חשיבה אנושית, ענין של זמן ושל הכחות הפועלים בבית החרושת..".
הפיסיקה המודרנית הביאה תגליות מדהימות, המפתיעות הרבה יותר ממשל השעון. התברר כי קיום החיים ביקום תלוי בפרמטרים רבים של ההתנהלות הבסיסית בקוסמוס, ופרמטרים אלו מדוייקים בצורה המוכיחה תכנון. הממצאים האלו מכונים בשם "העיקרון האנתרופי".
העיקרון האנתרופי מראה כיצד קיומינו ביקום מותנה בדיוק מופלא של הפרמטרים:
• "העובדה שכדור הארץ נמצא בדיוק במרחק המתאים מן השמש כדי שיתאפשר בו קיומן של חיים, לא קרוב מדי ולא רחוק מדי עוררה פליאה בקרב המדענים, והם מכנים מצב מוזר זה 'בעיית האקלים של זהבה', (בראשית ברא עמ' 47, ע"פ 'זהבה ושלשת הדובים': "לא קר מדי ולא חם מדי, לא גדול מדי ולא קטן מדי.. אלא בדיוק כמו שצריך").
• "המרחבים העצומים בין הכוכבים מדללים את עוצמת הקרינה הקוסמית במדה כזו המאפשרת לנו לחיות. אלמלא כן היינו כולנו מתבשלים או במקרה הטוב מאבדים את יכולת הפוריות אלמלא המרחק הרב שיצר איזורים בטוחים בחלל, לא היתה שום מערכת ביולוגית מסוגלת להתקיים", (פ. ג. דייסון סנטיפיק אמריקן ספטמבר 1971 כרך 225).
• אילו היה הכח הגרעיני חלש מעצמתו הנוכחית אפילו באחוזים אחדים לא היה הפרוטון יכול להתחבר לנויטרון כדי ליצור את הדויטרון. במקרה כזה לא היו נויטרונים בשמש ובהעדר חומר בעירה לא היתה מתרחשת התגובה התרמו גרעינית, ולכן היתה השמש מפסיקה לזרוח עם כלות אנרגיית ההצתה שלה, אילו היה הכח הגרעיני חזק יותר אפילו באחוזים אחדים היה הפרוטון יכול להתחבר לפרוטון אחר, במקרה כזה היו כל הפרוטונים בשמש מתחברים אלו עם אלו וגורמים לפיצוץ אדיר, הדומה להצתת חומר נפץ. גם כאן היתה השמש מפסיקה לזרוח שכן לא היה נותר בשמש "חומר בעירה" לאחר הפיצוץ. ( פ.ס. ו. דייויס Jornal of Physics 1972 כרך 5 עמודים 1296-1304).
• החיים כפי שאנו מכירים אותם לא יהיו אפשריים אם לכל אחת מבין כמה כמויות פיזיקליות יהיו ערכים שונים במקצת.. נראה שקבוע אחד חייב להיות מכוונן היטב במדה שלא תשוער. (S. Weinberg, "Life in the Universe", Scientific American. October 4 1994 ).
• "הדבר המפליא באמת אינו העובדה שהחיים ע"פ כדוה"א מאוזנים על חודו של סכין, אלא שכל היקום מאוזן על חודו של סכין והיה הופך לתהו ובהו אם אחד מהקבועים היסודיים בטבע היה שונה ואפילו במעט.. היקום נראה מתאים באופן שאינו מתקבל על הדעת להופעת החיים ונראה שהוא מתוכנן כך", (פרופ' פול דיויס, אסטרו פיסיקאי מאוניב' ניו קאסל. בתכנית מדע דוקומנטרית של הBBC "העיקרון האנתרופי").
• "הפירוש הפשוט של התצפיות לפי השכל הישר והבלתי משוחד מצביע על ישות האחראית לכיוונון חוקי הפיסיקה הכימיה והביולוגיה ושאין בטבע חוקים עיורים כלל וכלל. אינני מאמין שפיסיקאי הבודק את העובדות יכול להימנע מלהסיק שחוקי הפיסיקה הגרעינית תוכננו בצורה מדוייקת תוך מחשבה על התוצאות שהם מולידים בכוכבים", (פרד הויל, מתוך התכנית הנ"ל).
• אילו היתה האנרגיה של המפץ הגדול שונה משהיא היתה למעשה באחד חלקי ..100 (כאן באה הספרה 1 ולאחריה 119 אפסים!) לא היו כל חיים במקום כלשהו ביקום שלנו. מראשיתו היקום מכוונן לחיים". (שרודר, המדע והאל 18).
• ההתפשטות היתה אמורה לבטל את החומר: "השאלה המתבקשת היא, נכתב בסינטיפיק אמריקן בשנת 1993, כיצד קרה שכל כך הרבה חומר הצליח להישאר?.. מדוע יש משהו במקום לא כלום. לא היה צריך להישאר כל חומר. לפי התיאוריה, היקום בימינו היה צריך להיות חסר חומר ולהכיל רק זוהר קלוש של קרינה כה חלשה, שהיא לא היתה יכולה להתחרות אפילו באנרגיה של מיקרוגל אחד בתנור. בגלל סיבה אקזוטית שעדיין אינה נהירה לנו כמות החומר שנוצרה היתה רבה מכמות האנטי חומר, ומדובר בכמות חומר קטנה לאין סוף. אנחנו וכל היקום החומרי משמשים ראיה לאי השוויון הקמאי הזה", (המדע והאל, עמ' 247-8).
• "התפוצצותם של הכוכבים אי שם בחלל היא רק אחת מהתרחשויות רבות ושונות, שכולן היו חיוניות לקיומו ולרווחתו של האדם - וכולן אכן התרחשו, הרבה מדענים נדרשו לתופעה הזאת של צירופי מקרים רבים, שהצד השווה שבהם הוא אחד טובת האדם, בייחוד עמד על כך פרופסור פרימן דייסון מאוניברסיטת פרינסטון, והוא מבטא את התפעלותו (Scientific American ספטמבר 1981, עמ' 57) במלים האלו: "כאשר אנו מביטים אל היקום ומבחינים במספר הרב של מאורעות אסטרונומיים שבמקרה מניבים בדיוק את התוצאה הרצויה לאדם, מתעוררת בנו ההרגשה שבמובן מסויים ידע היקום מראש על בואנו", (פרופ' נ. אביעזר. מתוך מאמר ב'הארץ' 8/9/94).
לו לא היו המים שתחת הקרח צפופים ממנו ("האנומליה של המים") לא היו מתאפשרים חיים תחת המים, החום הסגולי הגבוה של המים מאפשר להם לאגור אנרגיית חום מספקת כדי לשמר את היציבות של הריאקציות הכימיות בגוף, שכבת האוזון מגינה עלינו מפני קרינה. הירח משפיע על גאות המים, אך לו היה קרוב יותר היה גורם לגאות שתציף את כדוה"א כולו. אילו קבועי הפיזיקה כמו מטען האלקטרון, קבוע פלנק, וקבועי הכח החלש והכח החזק, היו שונים אך במעט מאלה הידועים כיום, היווצרות הפחמן בכוכבים לא היתה אפשרית (פרד הויל, אלווין סלפטר). צפיפות המסה-אנרגיה ביקום נקבעה בהתאמה מדהימה למהירות התפשטות היקום כך שתתאפשר היווצרות גלקסיות וכוכבים. בצפיפות רבה יותר היה היקום קורס תחת המשיכה, ואילו המהירות היתה גבוהה יותר היו החלקיקים מתפזרים ונפוצים לחלל. שינוי של אחוז אחד בעצמתו של הכח החזק היה מבטל את האפשרות ליציבות של הפחמן. צפיפות החומר ועוצמת קרינת הרקע ביקום כמעט אחידים בכל הכיוונים, לולי אחידות זו היה כל החומר שביקום קורס לחורים שחורים. כח המשיכה הוא אידיאלי לקיום חיים, לו היה מעט חזק יותר לא היינו יכולים להתנהל, ולו היה חלש יותר לא היינו יכולים לחיות עם החומר שבעולם בצורה סבירה, (דוגמא קטנה היא מנגנון השירותים בחללית בו נאלצים להשתמש בואקום לשם הוצאת הפסולת), וכן לא היתה האטמוספרה נמשכת ומוחזקת על פני כדוה"א. לו האטמוספרה היתה עבה יותר לא היינו זוכים לחום השמש, לו היתה דקה במידה משמעותית לא היינו יכולים להתקיים מחמת הקרינה, הירח למשל מגיע ל 140- מעלות צלזיוס בחלקו המוצל, לעומת 120 בחלק שמול השמש (גיאולוגיה, הוצ' אוניב' משודרת, עמ' 64).
ג'ונדי באוור כותב: צפיפות היקום הקריטית במפץ הגדול צריכה להיות מדוייקת עד כדי -3510, (מוצא היקום). סטיבן וינברג מאוניב' אוסטין בטקסס, (חתן פרס נובל בפיזיקה) כותב: הביטול ההדדי של תרומות שונות לאנרגיית הואקום ביקום נדרש לאיזון של 10120. מייקל טרנר כותב: "הדיוק הנדרש זהה ליכולת לקלוע לעין של זבוב הנמצא בקצה השני של הקוסמוס". לי סמולין חקר את השאלה "מהו הסיכוי להגיע במקרה לקבועים הפיזיקליים של היקום?", כאשר הוא מחשב את סך כל הקבועים המופלאים האלו, תשובתו היא: 10229. אין לנו שום אינדיקציה לעמוד עד כמה כביר מספר זה.
פרופ' טימותי פריס כותב בצורה ברורה:
"המילה מרעישה דלה היא מכדי לתאר את משמעותה של העובדה הזאת, תכונותיו הכלליות של היקום בימינו תלויות במדה רבה בשינויים זערוריים שהתרחשו ביקום בראשיתו.. אסור היה לצפיפות החומר הקוסמית לסטות ביותר מביליונית אחת של האחוז מן הערך הקריטי. ב10-35 שניה (לאחר היווצרות היקום) היתה הסטיה המותרת קטנה עוד יותר, פחות מ10-49. אם יד המקרה לבדה היא שגרמה לכך, הרי שהיה זה מקרה ממוזל מאין כמוהו, הסיכויים להתרחשותו זעומים עד לאין שיעור. אפשר כמובן לאלץ את המשוואות לעלות יפה אם מכניסים לתוכן את צפיפות החומר הדרושה כתנאי התחלי, אולם העושה כן מערב במשוואותיו את ידו המנחה של אלהים, ובמדע שקול הדבר כנגד משחק טניס בלי רשת", (טימותי פריס, מילדות לבגרות בשביל החלב, עמ' 321).
סטיבן הוקינג לעומתו מיפר את כללי המשחק, ומדבר בצורה מפורשת על אלהים:
"חוקי המדע כפי שאנו מכירים אותם כיום מכילים מספר גדול של מספרי יסוד. כמו גודל המטען החשמלי של האלקטרון והיחס בין מאסות הפרוטון והאלקטרון.. העובדה המופלאה היא שערכיהם של אותם מספרים נראים כאילו הם מכוונים בדייקנות רבה ליצירת האפשרות להתפתחות החיים. לדוגמא, אילו מטענו החשמלי של האלקטרון שונה אפילו במקצת, לא היו הכוכבים מסוגלים להבעיר מימן והליום, או לא היו מתפוצצים בסופו של תהליך זה.. ברור למדי שישנם תחומי ערכים מצומצמים למדי למספרים אלה, המאפשרים את התפתחותם של חיים תבוניים מכל סוג שהוא. רוב תחומי הערכים יולידו יקומים שאולי יהיו יפים להפליא, אבל לא יכילו מישהו שיוכל להתפעל מיופים. אפשר לקבל זאת הן כהוכחה לקיומה של תכלית אלהית בבריאה ובבחירת חוקי המדע, והן כתמיכה בעיקרון האנתרופי החזק", (קיצור תולדות הזמן עמ' 122).
תיאוריית האבולוציה אינה מתמודדת כמובן עם העיקרון האנתרופי, מכיון שאין מרכיביו תלויים במוטציות ובמלחמת קיום, מרכיבי האנתרופיה פשוט הופיעו. ורוג'ר פנרוז מגלה המפץ הגדול קובע כי חוקי הטבע מכונים לחיים, ומאחר שהאיזון הזה בין חוקי הטבע הוא כה מושלם ומאחר שאין זה סביר שהוא התרחש במקרה - ברור שבורא תבוני היה חייב לבחור בו" (R. Penrose, The Emperor's New Mind, Penguin Books, New York 1991).
על כל הטיעונים האלו ורבים אחרים, עונים מלומדים בטיעון המכונה "העיקרון האנתרופי החלש" (ראה צ. קולת, גלילאו גליון 49 2002, "שובו של העיקרון האנתרופי"). לדעתם הסבה לקיומם של כל הקבועים הנדרשים האלו, אינה נעוצה בתכנון אלא במקרה, צפייתינו דוקא במקרה הנדיר הזה מוכרחת משום שאילולי אירע לא היינו כאן. על ההגיון הזה שואל ריצ'רד סווינבורן (The Existence of God, Oxford university Press, Oxford 1979): האם כאשר אדם ניצל ממוות בצורה הנוגדת את הסטטיסטיקה באופן חד משמעי, כך למשל נחשוב על אדם הנחלץ ממקום נעול ומסוכן בעזרת ניחוש הקוד של המנעול (אחד מתוך 100 בחזקת מליארד אפשרויות), אין לאדם זה שום הפתעה, שכן לו לא היה יודע את הקוד לא היה כאן בכדי להתפלא.. ברור שמבלי ידיעת הקוד ממקור חיצוני, אדם זה לא היה כאן לעולם, לא בכדי להתפלא ולא בכדי שלא להתפלא.
הסבר אחר המכונה "ריבוי יקומים" טוען כי אין להתפלא על צירופי המקרים האלו, שכן לו יהיו קיימים כמות עצומה של יקומים, הלא סביר שבאחד מהם יארעו המקרים האלו. אלא שכאן ברור, שטיעון חסר סימוך שכזה, שאיננו ניתן להוכחה או להפרכה, הוא חסר ערך מבחינה סטטיסטית, וחוסם את הדרך בפני כל הסקת מסקנה. לעומת כל ניסוי נוכל לטעון כי באלפי מקומות אחרים בעולם נערך ניסוי דומה במשך ההיסטוריה האנושית (או באלפי יקומים נערכו אלפי ניסויים כאלו), ועל כן אין לראות את התוצאה הסטטיסטית כמייצגת דגימה מקרית..
עם הוכחת המפץ הגדול, המלמדנו שיש רגע ראשית לעולם, החל בגאמוב (1946) עד אישורה הסופי בגילוי פנדיאס ווילסון (1965), שוב תופסת הוכחת התכנון מקום חשוב הרבה יותר, שהרי כעת היא מצטרפת להוכחת היש ההכרחי: לא רק שהעולם נוצר על ידי כח כל שהוא, אלא אנו רואים את התכנון והתבונה של אותו כח.
העיקרון האנתרופי מחזיר את האדם למרכז, כאשר המרכזיות הסימטרית של כדוה"א במערכת השמש שהיתה לויכוח של המדע עם הכנסיה מאבדת את משמעותה בתוך כל הקוסמוס הענק. נכון הדבר שאנו מסתובבים סביב מקור האור והחום שלנו, מפני שכפי חוקי הטבע זו הדרך ליצור קשר רציף בינינו, אך אנו וכדור הארץ שלנו הם המרכז האמיתי של היקום כולו, כל הפרטים עומדים ומתוכננים לשם קיומינו כאן.
תשפטו אתם
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Mr. Ingidao
