מדעולוגיה

[ישראל]

למען האמת כבר הרבה זמן לא פירסמתי פה משהו רציני, בעיקר משום שהייתי עסוק בעבודת מחקר כלשהי.
המאמר המוצג כאן לפניכם יש בו הרבה מהביקורת שיש לי על ה"עולם המדעי" שכביכול נוצר לנו פה.
בתור מאמר בנושא הנוגע ללבי יתכן שלפעמים הדברים יחרגו מגבול הרציונל וידברו גם אל האינטואיציה.

מדעולוגיה

ההיסמכות על המדע יוצרת אמונה מסוג מיוחד במינו, שכן האמונה הטפלה שהיתה רווחת מאד בימי קדם, לא היתה מסתמכת על טיעונים ריאליים אפילו למראית עין. כאשר אדם האמין בכחה של מכשפה, הוא לא חשב שישנן הוכחות לוגיות לכחותיה, ולכן לא פעלו כאן אלא דחפים. ואילו בימינו אדם משוכנע שהמדע יודע ויכול להוכיח, דברים רבים שהמדע אינו יכול ואינו מתיימר להוכיח. אם נשאל אתאיסט מודרני: "מה היא דעתך לגבי הישארות הנפש?", אפשר בהחלט שהוא יענה: "המדע הוכיח שהאמונה הזו איננה נכונה". במקרה אחר הוא ישתמש בביטוי המופלא "אני חושב שאין הישארות הנפש", ולאחר כמה משפטים של דיון יסביר שלפי הידע המדעי בימינו אין סבה לחשוב שישנה הישארות הנפש. זו כפירה קלה בהרבה מהכפירה שהיתה נדרשת בימי קדם, האפיקורס הקדמון היה צריך להתחבט עם עצמו לפני שהיה מחליט החלטה טבעית שבאמת אין הישארות הנפש, והאפיקורס של ימינו עושה לעצמו חיים קלים: לאחר שלש שנים של לימודי תואר ראשון, הוא יכול לקבוע בקלות וללא מאמץ כי כל מה שלא נאמר לו באוניברסיטה בשנים האלו, אינו קיים מבחינה מדעית. [אין לי כל כוונה לומר בזה כי אני סבור בהכרח שיש הישארות הנפש, רק הבאתי דוגמא אופיינית]
מדהים לראות עד כמה בעיני הציבור המשכיל של ימינו הכל שפיט מבחינה מדעית. כאשר מתנהל ויכוח ציבורי בתקשורת בנושא מוסרי כדוגמת: הפלות מלאכותיות, חקירת מחבלים בכח, וכיוצא בזה, רגילים לראיין בנושא פרופסורים. האם לדעתו של הפרופסור ישנו משקל יתר בשאלות מוסריות? לדעתי האישית יש צורך לשאול את המוכר במכולת השכונתית שעל יד ביתי, מכיון שאני מכיר אותו כאדם ישר ומוסרי מאד. האם המדע יכול לשפוט שיפוט מוסרי? ומה אם פרופסור מלומד הוא נגוע בשחיתות, או בעל קשרים פוליטיים מסויימים? האם הוא למד באוניברסיטה כיצד להתגבר על יצרו?
גם בתחום הפיזי, סבורים חלק בלתי מבוטל מן הציבור כי המדע הוא כל יכול. תחזית אקלים לעוד עשרות שנים, גם כאשר היא נאמרת מפי איש מדע, אינה אלא ספקולציה, וכך עוד 'ידיעות' רבות ושונות, שכאשר הן נאמרות בשם 'המדענים' מקבלות הן הילה של ריאליות ושל נכונות. האמת היא שאכן הגיעו לידיעות אלו בשיטה ריאלית, השיטה המדעית הלוגית, אבל הסגנון ההגיוני אינו ערובה לאמיתות, בנושאים שאין בידינו אפשרות לקבוע אמיתות.
לא רק תחזיות, אלא גם ניתוח העולם הפיזי שאנו צופים בו כל הזמן, אפשרי במדה מוגבלת מאד, ורבות מהדעות והתובנות שמחזיקים בהן בימינו הן בעייתיות ומפוקפקות. הידיעה האנושית ניצבת תמיד על כרעי תרנגולת, והשיקולים המנחים הם לא תמיד השיקולים הריאליים. המדע אינו נמצא כיום במצב סטאטי, והוא בעיצומו של תהליך המתרחש כבר כמה מאות שנים. ואין הכוונה כאן לדינמיות של התגליות והעדכונים, שכן זו קיימת מאז היות האדם בעולם, לא הנתונים המדעיים, אלא הפילוסופיה של המדע, ההשקפה הבסיסית אודותיו נתונה בתהליך מסויים מאד.
המדע המודרני כפי שהתגבש במאה ה19 גיבש סביבו השקפת עולם שנחשבה כמדעית, ההשקפה הזו כבשה את הלבבות ונעשתה שלטת במדה בולטת מאד בתרבות המערבית. המדע ה'יבש' הוכיח בינתיים בצורה ברורה כי השקפת עולם זו היא בלתי מדעית ובלתי אמיתית, אך רוב רובו של העולם המערבי עדיין שרוי בהשקפה מיושנת זו במדה זו או אחרת. אנו יכולים ללמוד את הדברים מתוך אלו שמבינים את המדע באמת, מתוך דברי המומחים משתקפת הבקורת הסמויה והגלויה על ה'מדעולוגיה' שעדיין שולטת בנו, על הזיהוי המוטעה של המדע עם המטריאליזם, ושל התיאוריות המדעיות על ההשקפות האנושיות. וזו המטרה העיקרית שלי כאן: להבדיל בין התיאוריות המדעיות ומידת המוכחות שלהן, ובין ההשקפות האנושיות.
וכפי שאומרים לנו גדולי המדענים:
"גודל ההצלחה של תשמישי הטכניקה והאמונה המוגזמת של חוגים רבים בכל יכלתו של המדע נטעו בלב האנושות בטחון שאין לך דבר שהמדע לא מסוגל להסבירו. וכל שהוא מחוץ למדע הרי הוא לפחות מיותר. דעותיהם של מלומדים בודדים שהביעו ספיקות במוחלטות של המדע בזמנם או של מדע בכלל נחשבו כסימן של פיגור רוחני.. במקום התיאולוגיה הדתית נצרה תיאולוגיה של מדעי הטבע", (פרופ' צרניבסקי, בין מדע ודת, עמ' 236-8).
פרופ' פייהרבנד (פרופ' לפילוסופיה של המדע) כותב: "ככלל מקבלת החברה את שיפוטם של המדענים באותה דרך ארץ שהתקבל שיפוטם של בישופים וקרדינלים עד לפני זמן לא רב", (פיירהבנד פ', כיצד להגן על החברה מפני המדע, מתוך מחשבות IBM, ע' 25).
והאם אנחנו חכמים מהם? - כיום ברור שהמדע אינו אבסולוטי, ואינו ניתן להוכחה מוחלטת:
"כדי לדון בטיבו של היקום ולעסוק בשאלות כמו האם יש לו התחלה או סוף יש להבהיר תחלה את מהותה של תיאוריה מדעית.. התיאוריה היא דגם של היקום.. הדגם קיים אך ורק בשכלינו ואין לו שום ממשות אחרת.. כל תיאוריה פיסיקלית היא ארעית תמיד, במובן זה שהיא רק בגדר השערה: לעולם אי אפשר להוכיח אותה. אין זה משנה כמה פעמים יעלו תוצאות הניסויים בקנה אחד עם איזו תיאוריה, לעולם איננו יכולים להיות בטוחים שתוצאות הניסוי הבא לא יפריכו את התיאוריה", (סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן עמ' 18).
נצטט כאן מעט מקורות על הדרך המעניינת בה התקדם המדע משלב לשלב, ועל הגורמים וההשלכות להתקדמות הזו. עיון בתולדות המדע מגלה שהתקדמות המדע והתקבלותן של תיאוריות שונות לא באו כלל בעטיין של הוכחות אלא כתוצאות של סיטואציות שונות: בעולם היווני כלל לא 'התקבלו' תיאוריות או דעות מכיון שלא היתה דעה ממסדית, ואולי מוטב שכך. ואילו בתקופות שלאחר מכן אירעו תהליכים מענינים מאד שהפכו דעות שונות למקובלות.
פרופ' טימותי פריס, בספרו "מילדות לבגרות בשביל החלב" מתאר את התפתחות הידיעה האנושית "מילדות לבגרות", בספרו הוא מתאר כיצד נתקבלה דוקא דעתו של אריסטו על ידי הדורות הבאים:
המלומד היווני הנודע ארכימדס במאה ה2 לפנה"ס קבע את השמש במרכז (וקבע גם את "מספר אנדיגטון"), אלא שארכימדס נרצח בידי הרומאים בעת המלחמה על סירקוזה, הרומאים לא רחשו כבוד גדול למדע, ועם השתלטות הנצרות, ראשית חכמה נשרפה הספריה הגדולה באלכסנדריה. את הסרפיאוס של אלכסנדריה מוטטו קנאים נוצרים בשנת 391, הגיאומטריקנית היפטיה (בתו של אוצֵר ספריית אלכסנדריה) נרצחה על ידי המון משתולל של נוצרים בשנת 415 "הם הפשיטו אותה עירום ועריה, פשטו את עורה ותלשו את בשרה מעל עצמותיה בצדפות חדות, עד שפרחה נשמתה, שיסעו את גופה לרבעים ואת הרבעים הביאו למקום ושמו קינרון ושרפו אותם לאפר" כך מספר עד ראיה. יוסטינאנוס סגר את שערי האקדמיה של אפלטון (529 לספירה) לא לפני שהוציא להורג את אחרון הפילוסופים בואטיוס. המוסלמים שנצטוו על פי הקוראן לעסוק ב'תפכור ותסחיר' פירשו זאת כחקר הטבע וספרו של התוכן תלמי מן המאה השניה תורגם לערבית, לאחר וותק כזה של כמה מאות שנים, בודאי לא ניתן היה לשנות דבר. הכנסיה של שלהי ימי הביניים קבלה מן המוכן את תורת אריסטו היישר מן העיבוד שלה על ידי המוסלמים הכופרים.
גילוי העולם החדש ע"י קולומבוס התרחש מתוך רדיפת ממון של קולומבוס, והרציונל שלו היה אוסף טעויות גיאוגרפיות ושמועות מוטעות: "תכניתו של קולומבוס נראתה אוילית לכל מי שתפס את ממדיה של הארץ באורח מציאותי, ולו גם בחוש.. הוא השיב על לעג המומחים בעזרת אוסף מפות הארץ המכווצת שלו, קביעתו של אריסטו כי ישנה רציפות בין המחוזות המקיפים את עמודי הרקולס לבין מחוזותיה של הודו, ונבואתו של סנקה כי יבשה רחבת ידיים שוכנת מעבר לאולטימה תולה. את כל אלה הציג קולומבוס בוודאות רועמת, לשוא נבקש בכתביו זכר כל שהוא למזגו הספקני האמפירי של המדען.. עת הלכו הראיות והצטברו לממדיה האמתיים של הארץ מצא קולומבוס מפלט בהשערה המיוחדת במינה.. העולם אינו עגול כפי שהוא מתואר אלא יש לו צורת אגס העגול בכל מקום מלבד בקרבת העוקץ.. הבליטה הזו היא הגבוהה ביותר והקרובה ביותר לרקיע.. לקראת הסוף שוטט קולומבוס בחופי העולם החדש במצב של טירוף דעת". (עמ' 51).
"קופרניקוס קרא גם את אפלטון ואת הפילוסופים הניאו אפלטונים שכתביהם קשטו וערפלו את המחשבה בימי הביניים ומהם ספג את תמונתו של אפלטון כי חייב להיות ליקום מבנה תשתית פשוט. היופי הזה שבאחדות הוא הוא שחסר לקוסמולוגיה התלמאית.. קופרניקוס הושפע גם מפולחן השמש הניאו אפלטוני הערצת השמש היתה פופולרית בזמנו.. וכעבור עשרות שנים המשיך קופרניקוס להשתפך בדברו על השמש, בספרו הוא הסתמך לא פחות ולא יותר על הרמס, דמות פנטסטית מן האסטרולוגיה והאלכימיה, הקדוש המגן של עובדי השמש החדשים.. הוא הביא מובאות מדברי המיסטיקן הניאו אפלטוני מרזיליו פיצ'ינו.. יתר על כן קופרניקוס ניסה את ידו בשיר הלל לשמש מפרי עטו.. הדגם הקופרניקי לא היה מסובך פחות מן התלמאי.. ולא תמיד היו ניבוייו מדוייקים יותר.. בטווח הקצר שרידתה של תורת קופרניקוס נבעה פחות מעוצמת הראיות התומכות בה ויותר משקיעת קרנו של הדגם התלמאי האריסטוטלי" (מתוך הפרק "עובדי השמש").
"לודויג בולצמן התאבד בעת התקף של יאוש, מדוע? משום שלא עלה בידו לשכנע את עמיתיו בממשותם של האטומים.. האירוניה היא ללא ספק בכך שאילו החזיק מעמד עוד שנה או שנתיים היו כל עמיתיו משתכנעים באמיתות דבריו", (פרופ' י. ברונובסקי, מקורות הידיעה והדמיון, הוצ' עם עובד תשמא', עמ' 50).
לאורך כל הדרך המדעית אנו מגלים שיקולים שונים ומשונים שהביאו את גדולי המדע לקדם אותו בדרכיהם:
"גלילאו השיב כי יש ביכלתו להוכיח כי הצדק עם קופרניקוס .. האמת היא שלא היתה לגלילאו כל הוכחה מוצקה לתורת קופרניקוס", (פריס, עמ' 88).
"כמקור השראה ראשי שימשה לקפלר הדוקטורינה של הרמוניה שמימית מבית מדרשו של פיטגורס.. (עמ' 66)
איינשטיין כותב: "תמיד הכאיבה לי המחשבה שגלילאו לא הכיר בעבודתו של קפלר, זו היתה יהירות, לדאבוני תמצאו אותה אצל מדענים רבים" (פריס, עמ' 85).
"בספרי הלימוד מסופר כמובן, רק כי קופרניקוס אמר: ובכן 'זה פשוט יותר כשאנו מציבים את השמש במרכז היקום', אך לא אלו היו דבריו. הוא אמר כי ראויה השמש להימצא במרכז היקום, מפני שהיא נפלאה. הוא קיבל רעיון זה היישר מפיצ'ינו", (פרופ' י. ברונובסקי, מקורות הידיעה והדמיון, הוצ' עם עובד תשמא', עמ' 140).
תגליותיו והסבריו של ניוטון היו אחת התרומות הגדולות לאנושות, אך מה הביא אותו להשקפותיו?
"כאשר רכש ג'ון מיינרד קיינס במכירה פומבית ארגז מלא בניירותיו של ניוטון הוא נדהם למצוא שפע של רשימות על אלכימיה נבואות מקראיות ושחזור, לפי מקורות עבריים, של תכנית הבנין של בית המקדש בירושלים, שנחשב בעיני ניוטון כסמלה של מערכת העולם. ניוטון לא היה הראשון לבני דור ההשכלה, אמר קיינס המזועזע באסיפה של החברה המלכותית. הוא היה אחרון הקוסמים, אחרון לבבלים ולשומרים", (פריס, עמ' 93).
במלים בוטות יותר מתבטא פרופ' פריס:
מקובל לומר שהמדע מתקדם על שתי רגלים שאחת מהן היא התיאוריה והשניה היא הניסוי, אולם מהלכו זה של המדע דומה פחות לפסיעה גאותנית ויותר לצליעה כושלת.. התפתחות המדע נתונה להשפעתן של אפנות אינטלקטואליות.. את הצעד הראשון נקטו התיאורטיקנים.. אחריהם באו תצפיותיו של האסטרונום החובב.. (עמ' 128).
"רעיון זה.. הוא רק הצעה אי אפשר להסיק אותו מתוך איזה עיקרון אחר, בדומה לכל תיאוריה מדעית אחרת, הוא עשוי להיות מוצג מלכתחלה מטעמים אסתטיים או מטאפיסיים", (סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן, עמ' 132).

אנו ניצבים בראשיתה של תקופה, 'מדעית', אנו זוכרים ומכירים את ראשיתה של התקופה. בה הוכרז על ביטול כל הקודם, כל הידע והדעות נחשבו ל'חשכת ימי הביניים', והכל הוחל להיבנות מחדש. אך עם השנים אנו רואים כי גם החברה ה'פתוחה' ה'מודרנית' ה'מתקדמת' משתפעת באמונות טפלות, ומנסחת אותם בסגנון מדעי חביב, האסטרולוגיה, הפסיכוקינזיס, דיאנטיקה, זן, וכתות שונות ומשונות. שיטות פראפסיכולוגיות, כמו שיטות ריפוי 'אלנטרנטיביות' זרות ומוזרות, תופסות תאוצה רבה, מנוהלות בידי דוקטורים מלומדים ומנומקות בספרים עבי כרס. הגבול בין מיתולוגיה ומדע איננו ברור, ובעתיד בודאי ייתפסו חלקים רבים ושונים בהם עוסקים גם אנשי מדע כיום, כמיתולוגיה. וסגנונם ייחשב כסגנון שעל גבי מצבות עתיקות. ולהיפך: עם הזמן מתברר, כי רעיונות שהיו נחשבים במאות ה18 וה19 כהבלים ודמיונות, מתבררים כמציאות, החל ממכניקת הקוואנטים, וכלה בתגליות רבות ושונות, (ואפילו האלכימיה). הדעות והאמונות בעולם הקדמון התבססו גם על נסיון היסטורי של אלפי שנים מתוך הערכה לידיעות העוברות מדור לדור. וחלק זה חסר לדעות ואמונות שבימינו, שאינם מסתמכים על שום נתון שמחוץ לתקופתינו שעדיין בחיתוליה, ואין ספק שדברים רבים ומופלאים שנחשבים בימינו זרים ומוזרים, יתבררו כמציאות עם הנסיון ההיסטורי.
ההישגים המדהימים שהגיעו לעולם במאה ה19, יחד עם קודמיהם במאות שלפניה, הביאו את העולם המדעי לשיאים של זחיחות דעת, שהתבטאה באופן סמלי בנאומו המפורסם של אלברט מיקלסון בחנוכת המעבדה לפיזיקה באוניב' שיקגו, בו אמר: "חוקי היסוד החשובים ביותר של מדע הפיזיקה והעובדות שלו כבר התגלו כולם". עשר שנים לאחר מכן פרסם איינשטיין את תורת היחסות.. מספר שנים נוספות לאחר מכן התקבלה על העולם המדעי תורת הקואנטים, המנפצת לחלוטין את תמונת העולם הפשטנית של המאה ה19. כל הידע המדעי שבידינו במאה ה21 אינו מאפשר להסביר בצורה ברורה את שלל ההתנהגויות של החומר, אנשי המדע מצפים ומנסים ללא הרף להגיע לתיאוריה אחידה שתסביר את ההתרחשויות ביקומינו, אך זו עדיין איננה.
המצב הזה כמעט ואינו בא לידי ביטוי במדיה אליה נחשפים כולנו, בתקשורת הכתובה והמשודרת, במגזינים ובכתבי עת. ההרגשה היא כאילו המדע יודע הכל, כאלו ההישגים המדעיים הכבירים מעידים על הבנה מושלמת ואמיתית של חוקי הקוסמוס, וכאילו הישגים אלו נותנים למדע לגיטימציה לקבוע מכח ידיעותינו את מה שהיה בעבר ומה שיהיה בעתיד.
המציאות היא שאין ההסברים ברורים ופשוטים כלל וכלל. אנשי מדע ברצותם להסביר את המתרחש בעולמנו לפי תצפיותינו מדברים על דברים בלתי נתפסים, תיאוריית המיתרים התופסת תאוצה בימינו למשל, מדברת על יותר מארבעה מימדים, תיאוריות אחרות מדברות על ריבוי יקומים, ועל הגדרות פנטסטיות אחרות.
כיום אנו יודעים בצורה ברורה, כי לא רק ש"הכוכבים אינם בשמים אלא בספרי האסטרונומיה" (הרמן כהן), אלא כל תמונת העולם שלנו כולה היא ספקולציה של מוחינו. אפילו פעולת הראיה היא פעולת יצירה, וניתן להוכיח בקלות שהראיה יוצרת מודל מוחי מכמות מתמטית של גלים, ושסוגים שונים של ראיה במצבים משתנים יוצרים יצירה שונה. הצבעים, החום והקור, כולם יצירה מוחית המתבססת על גלים ומצבים של מולקולות, כשמצבי המולקולות עצמם הם ספקולציה אנושית. כל מה שאנו רואים וחשים, וכל מה שחשבו במשך דורות רבים - נמצא כדמיון, כיצירה של התודעה שלנו, והמרחק בין המציאות האובייקטיבית לבין היצירה הזו הוא בלתי נתפס.

[Mr. Ingidao]

ואוו ישראל, וואלה הפצצת ..
אני שמח לראות שזה פרי ידך..

באמת קראתי את המאמר
יש כמה דברים שקראתי וכבר דיברנו עליהם לכן לא אגרוס מים ..
אבל רוב המאמר העצום הזה, אין לי מה להגיד עליו, בפירוש .

הדעה שלי נשארת אגנוסטית ..
ואפילו רק חיזקת אותה