קר עד העצם: סרט שמשאיר את הצופה מרוחק
היליביליז, תושבי אזורי הספר ההרריים והמבודדים של ארצות הברית, גילמו עד העשור האחרון את מה שהורחק מהחלום האמריקאי ונשאר מאחור. עבור אמריקה הלבנה (שבניה הם הרוב הכמעט מוחלט בין יוצרי הקולנוע האמריקאי), ההילביליז, שנתפשים כפרימיטיביים, אלימים וגולמיים, מאיימים עוד יותר מהאפרו-אמריקאים. בניגוד לשחורים, ההילביליז הם מוכר שהוא גם זר: בגלל צבעם הלבן, הם שייכים לפחות בגזעם למי שאמורים לממש את החלום. עם זאת, בגלל שבגוף הלבן הזה מסתתר גולם, הם תמיד מתעתעים. כוונתם אף פעם לא ברורה כשהם פותחים לך את הדלת.
זה בדיוק מה שקורה ב"מנסרים מטקסס", סדרת סרטי קאלט בה משפחת הילביליז קניבלית משחיתה ורוצחת את נציגיה של אמריקה התרבותית, שמתדפקים בסרט הראשון על דלת ביתה, בתום לב, כדי לחפש דלק. וזה, בצורה אחרת לגמרי, קורה גם לרי דולי בת ה-17, גיבורת הסרט "קר עד העצם" והילבילית "ברד אנד באטר", שדופקת על דלתם של תושבי העירייה בה היא חיה, בניסיון להבין מה אירע לאביה. התשובות שהיא מקבלת מעורפלות, אלימות ומרמזות על עולם אפל. ואז נטרקת הדלת.
רי חייבת למצוא את אביה או לפחות להבין מה קרה לו. האב, עבריין שנטש את המשפחה ורשם את הבית כערבות לשחרורו, חייב להתייצב בבית המשפט אחרת לא תהיה ברירה אלא לחלט את הבית. בבית הזה מגדלת רי את שני אחיה הקטנים ולא רחוק משם היא גם מטפלת באמה הלא תפקודית. לאורך החצי הראשון של הסרט היא עוברת מבית לבית, ובכל רגע שעובר מגלה כיצד הגברים, ונשותיהם וילדיהם, מתפרנסים מייצור וסחר סמים.
רמזים על אלימות ועולם אפל. קר עד העצם
מאז זכייתו של הסרט בפסטיבל סאנדנס האחרון לא יצאה כמעט ביקורת גרועה אחת על "קר עד העצם". היללו אותו על הסיפור החזק שהוא מספר ועל משחקה של ג'ניפר לורנס בתפקיד הראשי. הביקורת המהללות הן בלתי מוצדקות. "קר עד העצם" מספק לצופיו שני רגעים בלתי נשכחים והרבה מאוד רגעים נשכחים.
בכל זאת, יש משהו בהתרגשות סביב הסרט שהופך אותה למקור לעניין גדול בהרבה מהסרט עצמו, ואולי מכילה בתוכה את הוויכוח על מהות הקולנוע. למה אהבו את "קר עד העצם"? כי הוא מספר על נערה יפה, שברירית/קשוחה ובמצב בלתי נסבל, שמגדלת בעוני את שני אחיה, ומנסה להיכנס בדלתות לעולם לכאורה בלתי נתפס. האם יכול סיפור על נערה יפה, שברירית/קשוחה ובמצב בלתי נסבל, להצדיק לבדו שבחים מכאן ועד קצה העולם? לא
טריילר:
רוזטה, גיבורת "רוזטה" של האחים דארדן, מצדיקה את הסיפור על הנערה היפה, השברירית/קשוחה במצב בלתי נסבל, משום שאמילי דקאן, שגילמה את רוזטה, ידעה להכיל את הבלתי נסבל מבלי להסביר אותו במלים. אלן מרקון, שצילם את הסרט, מבין איך תנועת מצלמה מבטאת את הבלתי נסבל בלי להסביר אותו במלים. כך קרה גם ב"מושט" של ברסון. וכך קרה בסרט שונה כל כך מ"מושט", "פילינדרום" של טוד סולנדז. הבלתי נסבל, כמו האלימות, האימה, הנטישה, השתיקה, צריכים כולם להיות שחקנים בעלי נוכחות חזותית בקולנוע. הם צריכים לנטוש את דף התסריט ולהפכו לנוכחות חיה.
עוצמות התסריט של "קר עד העצם" מבצבצות כמעט לכל אורכו. כמעט בכל פריים אפשר להרגיש את המלה הכתובה שישבה במקור על הדף. נכון, יש בו אמנם תחושה מסוימת של הר ושלג וניתוק מהעולם החיצון, של פעילות אלימה וסודית שמתרחשת במחסנים או במרתפים של בתים דלים. אבל יש משהו בנאלי מאוד ומסודר מאוד באופן בו הסרט מצולם, והוא מרחיק את האפשרות להיכנס אל ההוויה ואל המשבר המסובך והמפותל אותו חווה רי מדי יום. לורנס, כמו המצלמה, מרוחקת ובלתי חדירה. כך גם רבים מהשחקנים סביבה.
גם ג'ניפר לורנס נותרת מרוחקת ובלתי חדירה. "קר עד העצם"
"קר עד העצם" בכל זאת מממש את ההבטחה בשתי סצנות בלתי נשכחות: בראשונה רי נתפסת ומוחזקת בידי חמולה קשוחה של שכנים/אויבים. יש בסצנה משהו שהוא מעבר לסידור מהוגן של סיפור. יוצא משם מיץ של עימות בין זכר אלפא לזכר אחר, של אומץ לב, פחד ועייפות. הסצנה השנייה, שהיא סצנה נפלאה, קורית סמוך לסופו של הסרט ומציעה סוג של פיתרון לחיפוש של רי. בסצנה הזאת, אולי מתוך התכתבות מודעת להילביליז של "המנסרים מטקסס", יש מסור. האירוע שקורה בה נחווה פיזית ולא סיפורית, והיא חותרת תחת השנאה להילביליז תוך אימוץ סמלי השנאה. זאת סצנה של אחווה, אבל אחווה מפתיעה, עקומה ודפוקה, ולכן גם אמינה. חבל שכל הדרך אליה עוברת בזהירות.
ציטוט ההודעה
