טקסים

[ישראל]

הטקסים והמצוות שבתורה, זוכים לשיפוט מיוחד ביותר מצד תרבותינו המערבית, הם "פשוט לא מתאימים לזמננו". אין צורך לנמק קביעה זו, אם על מציאות האל או על התרחשות נסים אנו צריכים לשמוע הסבר מלומד על מיסטיקה ועל אמונות לעומת רציונליות ושכלתנות וכו', הרי שהטקסים והמצוות, הם פשוט לא רלבנטיים, חסרי משמעות בזמננו. מצחיק יהיה לדמיין את נשיא המדינה למשל מקריב קרבן, הלא כן?
למרבה הצער, הקביעה הזו אכן נכונה, הטקסים שבתורה אינם מתאימים לזמננו. אלא שהאשמה היא בזמננו ובמחנכים שלנו, ולא בתורה ובמצוותיה. החינוך המערבי מושתת על אקסיומות שונות, המובילות את האדם כמעט מבלי רצון להשקפה הזו, כי טקסים דתיים עבר זמנם והם חסרי משמעות ומגוחכים בזמננו.

האם הקרבת קרבן היא מעשה טראגי-קומי? האם נענוע לולב הוא ענין מגוחך? מה ענינו של ניסוך היין? כיצד עלינו להתייחס לברכת כהנים? פדיון פטר חמור, ברכת הלבנה, ואכילת מרור?
חז"ל לא שאלו את השאלות האלו בשום מקום בצורה מפורשת, אף שעסקו רבות בטעמי המצוות, מכיון שבימיהם רווחה עדיין אותה תפיסת העולם, שהטקסים הם חלק בלתי נפרד ממנה. האמת ניתנת להיאמר כי בכל מקום ובכל זמן תופסים הטקסים מקום כל שהוא בחיי האדם, גם כיום אנו עורכים לוייה בטקס ממלכתי, טקסי קבלת פנים נעשים לפי כללים מדוקדקים, טקסים צבאיים, טקסי זכרון, דקה דומיה, וכיוצא בהם, אך משום מה אין אנו רואים טעם בהרחבת שיטת הטקסים להמחשת שאר דעותינו ורגשותינו. להבדיל מן היפנים למשל הרגילים לקוד קידות מתוך נימוס, אנו מבטאים את הנימוס שלנו בדרכים מופשטות יותר, כגון במילות נימוס.

כאמור, כל אדם באשר הוא משתמש בטקסים לאורך כל חייו, אלא שלפעמים מרוב הרגל אין הוא שם לב עד כמה הוא זקוק לטקסיות הזו. אם נתבונן בכל פרט קטן שבתרבותינו, נראה עד כמה נכונים הדברים. מפני מה משתמשים אנו כה רבות בשמות לועזיים? משום שכאשר השם והכינוי מובן לאדם והוא חלק משפת הדיבור שלו, אין האפקט שלו שוה, אין הוא מרשים כל כך. אם רשת תקשורת היתה מכנה את עצמה "חום" או "כן", האמנם היתה מצליחה לגייס מנויים? מדוע תחת השם "הוט" או "יס" נשמע הדבר מרשים הרבה יותר. והאמריקאים עצמם? משתדלים לגייס שמות משפות אחרות, כך "נירוונה" ההודי נשמע טוב מאד לרשת מלונות אמריקנית, ו"קארמה" בשביל רשתות אינטרנט, או "שאנטי", ו"דולצ'ה ויטה" להמחיש אורח חיים מסוים, ועוד מושגים רבים אחרים. גם חילופי הביטויים "מה נשמע - הכל בסדר" הם בסך הכל טקס, ואף אחד אינו מנסה להעביר בהם אינפורמציה, כפי שרגילים להתבטא "מה נשמע? תודה". אין שום הבדל בין ה"מה נשמע" הישראלי לבין הקידה היפנית או הגיפוף האסקימואי, מלבד העניין שהאדם המערבי מרגיש מוזרות בטקס גופני יותר מאשר בטקס מילולי.
הטקסים באים זה על חשבון זה, האדם אינו יכול להיות 'רב תרבותי' יותר מדי, הצורך הנפשי בטקסים מתמלא ברמה מסויימת, ומכאן ואילך אי אפשר לצפות מהאדם להתחבר ליותר מזה. האדם המקבל את חברו בלחיצת יד, אינו מרגיש צורך לטפוח גם על כתפו, לחבק אותו, ולקוד בפניו.

בסופו של דבר גם האדם המודרני חי את חייו בטקסיות מרובה, אולי מבלי לשים לב, שכן אם היה שם לב, היה מתבייש בכך הודות שהוא כפוף לדעה האפנתית המייחסת את הטקסיות לנבערות ופרימיטיביות, תכונות שהוא סולד מהן, אבל מה לעשות כוחות הנפש של האדם אינם דבר שבאפנה, ומה שהיה הוא שיהיה...