[דעה + מדריך] איך מתמודדים עם כאב ודיכאון ? הכל על ההרגשה האיומה הזאת
כאב פסיכולוגי - איך אנחנו מתמודדים איתו ?
ההרגשה הזאת של חוסר האונים והישע, הרבה מחשבות רצות בראש הפרצוף שלנו נראה מודאג
אנחנו מייחלים לרגע ש "רק שייגמר, שיעבור, איי אלוהים - למה למה"
אז לפני הכל..
כאב לעתים יכול להתפרש אצל אנשים מסוימים כהרגשה כיפית ומהנה
הרגש הזה מצוי אצל אנשים איכותיים.
אנשים שהידע שלהם הוא גדול מידי, אנשים שחותרים למידע, שאכפת להם מכל דבר ואנשים שחושבים יותר מידי ..
אנשים כמוני.
כל דבר מציק לי, רק עם הזמן למדתי לסנן.
כל דבר אני מוצא בו בר תיקון, רצון להתערב, רצון להשפיע להופיע ולהביע דעה..
עזרה לזולת היא המוטיב המרכזי והעיקרי אצלי.
"מרבה ידע מרבה דאגה"
ואותם אנשים מוצאים בעצבות הזאת דבר משמח, דבר מרגיע, מרנין,
הרי מה זה כאב מבחינה רפואית (אדבר על זה בהמשך)
כאב זה העצמה קיצונית של רגש מסוים (וכך גם שמחה וצחוק)
ולעתים ההעצמה הזאת - מביאה את אותו בן אדם למין שמחה מטורפת ומוזרה ..
לשבת למרגלות הר באמצע טיול שנתי, ולבכות, לצרוח ולהקצין את הבכי (אגב סיפור אמיתי שלי)
שאנשים באים ושואלים אותי "אחי אחי, מה יש לך אתה בוכה ? אמצע טיול שנתי מה קרה ? "
"לא יודע .. *סניף* , באמת שלא יודע .."
"מה זאת אומרת ? "
"לא יודע אחי המעמד שלי פה.. הנוף.. המוזיקה שאני שומע.. אני מסתכל בעורף של ידידה שלי ומרגיש שהיא חסרת ישע..
אני חושב על זה שחבר שלנו נפרד מחברה שלו רגע לפני היציאה לטיול והוא בבעסה וזה מטריףף אותי שהוא לא יכול ליהנות כמו שצריך
כולם עושים חור בראש למורה.. יואוו מסכן ההג כמה זבלל השארתי לו באוטובוס..
השארתי את חברה שלי בבית, והיא מתגעגעת אליי וזה מטריף אותי.. "
זה לא בן אדם רגיש ידידיי ..
זה בן אדם עם המון שכל, יותר מידי אכפתיות, יותר מידי זמן של חשיבה..
אם יום אחד, אתם תשבו על ספסל בחצר ותחשבו, תחשבו, תחשבו, תחשבו...
תתחילו לחשוב, סתם ככה , על הכל.. תחשבו תגיעו למסקנות עם עצמכם, תתאמו דברים בראש, תאחסנו מידע,
אנערף מה תעשו בזמן הזה של החשיבה, אבל תחשבו ... "
מיד תמצאו את עצמכם בכאב פסיכולוגי של חשיבת יתר.
תמונה להמחשה
תנו לי לתת לכם טיפ מהניסיון חיים המצער שלי
אתם צריכים לנגב את הדמעות לשבת ברוגע ולשאול את עצמכם בשיא האחריות הבגרות והרצינות
"האם יש משהו שאני יכול לעשות בנידון ?"
ועכשיו תענו לעצמכם בשיא הכנות !
אם אתם לא סומכים על עצמכם (אל תסמכו על עצמכם אתם במצב על הפרצוף)
תשאלו את אמא או אבא או החבר הכי טוב או החברה הכי טובה שלכם/ן ...
"באמת אין שום דבר שאני יכול לעשות עם הכאב .<? "
אם אתם יכולים לעשות משהו עם הכאב - גשו לעבודה ! תתחילו להילחם !
תשנסו מותניים עשו פרצוף כועס - מחייך ותפוצצו את העולם ...
דוגמה לכאב שניתן לעשות איתו משהו:
- סיטואציה ו - סיטאוציה שקשה להתגבר על הכאב:
אני מורה בפנימייה והתלמיד שלי נפטר, תלמיד שהייתי קשור אליו מאוד ...
אני מרגיש חסר טעם ובלי שום רצון ומוטיבציה להמשיך ללמד
איך אני מתמודד עם הכאב על פי השיטה ?
- אוקיי, אני יכול להקים אתר מורשת לזכרו, אני יכול להגיד עליו קדיש כל שנה,
אני יכול לעשות ולפתח ולרומם דברים שהוא אהב ובכך להנציח את זכרו .., לכתוב עליו ספר, לעשות עליו "האלבום האחרון"
לכתוב עליו שיר, לעשות דברים להנצחת זכרו
המלחמה שבדבר - הפעולה - מנטרלת את הכאב
אתם תבכו תוך כדי מלחמה, אתם תזכרו בו, ותבכו - אבל זה המרפא הכי טוב ..
אם אין לך מה לעשות עם הכאב:
תשאל את עצמך טוב טוב, האם באמת באמת אין לי מה לעשות עם הכאב ?
(ולרוב, אני מתקשה למצוא דוגמאות להתמודד עם הכאב .)
דוגמה לכאב שאי אפשר להתמודד איתו:
ניסיון חיים אישי שלי -
היא הייתה איתי שבוע וחצי בלבד ונפרדה ממני בטלפון, אני שאלתי אותה "למה שירה למה ?"
ואין תשובה ואין עונה... "אתה צריך לעבוד על האופי שלך"
וכולנו כבר מסכימים שאופי של בנאדם - לא משתנה..
אני בוכה, מרוט, עצוב, כאילו איבדתי אותה, לא כאילו .. כאילו היא מתה לי בידיים.
הלך לי הלב, הוא נשבר הוא התרסק ..
והכל בגיל כלכך צעיר - הכל בגיל 16..
אז מה עושים ? מה אני יכול לעשות כדי "ללקק את הפצעים ?"
אין, מה לעשות, כלום שום דבר,
הכאב הזה לא שייך לי !, הכאב הזה שייך למשהו אחר, למועד אחר, לתקופה מסויימת, לאדם אחר ! לא לי זה בטוח
הכאב הזה היה אמור להיות רגעי, כאב של ערב אחד, של יומיים שלוש, אבל לא כאב ודיכאון של חצי שנה
אתה זורק את הכאב הזה קיבינמאט וכועס על עצמך שנתת לו להשתלט עליך ועל איכות החיים שלך.
עכשיו אני אסביר לכם באותה נשימה
את השלבים שחלים על כל אדם שחווה את הכאב של אובדן קרוב..
שלבי האבל -
1. ההכחשה -
הכחשה - הכחשה זה מנגנון הגנה בו אדם מתמודד עם עובדה שהיא כואבת מכדי לקבל, ודוחה אותה במקום זה, תוך התעקשות שהיא לא נכונה וסירוב לראות את הראיות. "זה לא יכול לקרות לי". אין בכי. אין קבלה או אפילו הכרה באובדן.
2. כעס -
"למה אני?" רגשות של רצון להילחם חזרה, להחזיר. כעס יכולה להיות תגובה לאיום נתפס כלפי עצמך או אחר חשוב, בהווה, בעבר או בעתיד.
4. דיכאון -
תחושות מציפות של חוסר תקווה, תסכול, מרירות, רחמים עצמיים, אבל על אובדן אדם יחד עם תקוות, חלומות ותוכניות לעתיד. תחושת חוסר שליטה. תחושה של חוסר תחושה. לעיתים תחושות אובדניות.
5. קבלה / כניעה / השלמה -
יש הבדל בין קבלה וכניעה. יש לקבל את האובדן, לא פשוט לנסות לסבול אותו בשקט. הכרה שהאדם שהלך לא אשם, שהוא לא עזב בכוונה. למצוא את הטוב שיכול לצאת מכאב האובדן, למצוא נחמה וריפוי. המטרה הופכת להיות צמיחה אישית. נשארים עם זכרונות נעימים של האדם שעזב.
כמו כן כאב רפואי, זה הרגשה איומה ונוראה והייתי רוצה לדבר איתכם על כאב רפואי
הכאב חודר לחיינו ומשפיע על איכות החיים שלנו ..
המרכיב הרגשי
הסבל מכאב גורם אצל כולנו לתחושת חרדה.
חרדה לגבי השאלה מה הגורם לכאב, ובמיוחד אצל חולה שהמקור והגורמים לכאב טרם אובחנו.
ישנו חשש ממחלה קשה אשר תגרום לירידה באיכות חייו, או לסכנת מוות או אפילו פרידה.
בצורה אבסורדית, קשה לנו כאשר אנחנו סובלים מכאב ובמיוחד כאב חריף, ולרופאים אין תשובה לגבי הגורם לכאבים, ואין להם פתרון. תחושת חוסר האונים והעדר תשובה רפואית ברורה מעלה את רמת החרדה, הדמיון מתחיל "לחגוג" וכאשר הכאב נמשך והופך לכרוני, מתחיל להופיע גם הדיכאון.
מסיבות אלו, באופן פרדוכסלי, לחלק גדול מהחולים קל יותר כאשר הם מקבלים אבחנה רפואית.
כעת הם לפחות יודעים מול מה הם צריכים להילחם.
תחושת הסבל
יש חשיבות להפריד בין הכאב אשר הנו תופעה פיזיולוגית, לבין הסבל מהכאב, אשר הנו תופעה פסיכולוגית.
כאב מופיע כאשר ישנה פגיעה ברקמות או אברים בגוף. הפגיעה יכולה להיות חתך, לחץ, דלקת, או תחושה עזה של חום או קור.
המרכזים במוח מזהים את הפגיעה.
אך האם כל פגיעה כזו מלווה בכאב? האם יש יחס ישר בין עוצמת הפגיעה ברקמות לבין תחושת הכאב?
התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, והיא מורכבת למדי.
ניקח דוגמא פשוטה ויום יומית; לכולנו קרה שבשעת ערב, הבחנו בשריטה על אחד מאברי גופינו, נניח על קרסול הרגל הימנית.
השריטה המלווה בדם קרוש.
איננו זוכרים כלל שנפצענו, כלומר ברור בלא חשנו בכאב כלשהו עקב הפציעה.
נניח שנחליט לחקור את הנושא, נמדוד את השריטה: 5 ס"מ אורך, 1 מילימטר עמוק וחצי מילימטר רוחבה.
נזמין רופא ונבקש ממנו לבצע חתך זהה ברגל השמאלית באמצעות סכין חדה. המבנה האנטומי של שתי הרגליים זהה. סביר מאוד שבעת החתך ברגל השמאלית נחוש כאב חזק, אשר יהיה מלווה בחרדה בעוצמה רבה.
נשאלת השאלה אם כן:
מדוע השריטה הראשונה לא גרמה לשום תחושת כאב, עד כדי כך שלא חשנו בה, שעוד שהשריטה השניה הזהה גרמה לתחושת כאב בעלת עוצמה חזקה?
התשובה נעוצה בשני גורמים.
הגורם הראשון הנו מיקוד תשומת הלב שלנו, והשני הנו גורם הציפייה.
מיקוד תשומת הלב:
בכל רגע נתון אנו "מופצצים" באין סוף גירויים הן חיצוניים והן פנימיים.
תאי החישה שלנו קולטים ללא הרף גירויים מהסביבה ומעבירים את השדר למרכזים במוח אשר בהם נעשה הפרוש, והשיוך של הגירויים. כאשר אנחנו קוראים את המאמר באינטרנט כרגע, העניים קולטות את הבזקי מסך המחשב, את האותיות הכתובות, את צבעים על המסך, אך בו זמנית גם את כל מה שמונח על השולחן ליד המחשב (עכבר, פד), כל מה שנמצא מאחרי המחשב, את חלק גופנו התחתון, את ידינו הנוגעת העכבר ועוד.
במקביל אוזנינו קולטות רעשים מהחדר הסמוך, ומהשכנים.
אנו חשים טעם בפה (אולי של קפה או ממתק בו פינקנו את עצמנו), ישנם ריחות בסביבה, וישנה גם תחושת טקטילית – תחושת המגע של העכבר על כף היד, תחושת המשקפיים המונחים על האף, תחושת הבגד על הגוף, התחושה של מגע הגוף בכסא עליו אנו יושבים, תחושת חום או קור, ואולי רוח נעימה המנשבת על הפנים. סוג של גירוי אחר הוא גירוי פנימי: תחושת רעב, צמא, רפיון קבוצות שרירים קלילות, כובד עייפות וכו`.
אני מניח שעד שלא קראתם את השורות האחרונות לא שמתם לב לרב התחושות הללו,
בעוד שתוך כדי הקריאה הופיעו התחושות.
נשאלת השאלה, היכן היו התחושות?
כפי שציינתי, המוח אינו מסוגל להתמקד בו זמנית בכל הגירויים המגיעים אליו באמצעות חמשת החושים, לאמיתו של דבר הוא יכול להתמקד רק בחלק קטן מהם .
כאב מהווה סוג של גירוי, אשר כמו שאר הגירויים, הוא נמצא בתחרות עם שאר הגירויים על מיקוד הקשב שלנו בו.
מיקוד הקשב אינו תהליך פסיבי אוטומטי אשר אין לנו שליטה עליו.
ביכולתנו ללמוד להכוון את שתומת ליבינו והקשב שלנו לתחושות מסויימות ולהתעלם מתחושות אחרות. דרך יעילה להתמודדות עם הכאב הנה להפנות את הקשב לתחושות נעימות ולגירויים נעימים ולהוריד את מידת הקשב שאנו מפנים לתחושות הלא נעימות – הכאב.
הבנת עקרון זה, ותרגולו, עשויים להפחית במידה משמעותית הן את תחושת הכאב, והן את מידת הסבל.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי משתמש אנונימי
