למן המאה ה19 טענו בעלי הגישה המטריאליסטית כי הישארות הנפש הומצאה כפתרון לבעיות דת, כמקום בו יוכלו עושי רצונו של האל לקבל את שכרם המקופח בעולם הזה. אלא שזו טעות היסטורית: כל עמי קדם האמינו בהישארות הנפש, ואין ספק שאפלטון לא העלה על דעתו שאמונתו בהישארות הנפש קשורה ב"גן עדן" של היהדות. גם במקרא כולו לא מוזכר כלל עונש אחר המוות או פתרון לבעיות גמול וסבל צדיקים ורשעים, למרות שהאמונה בהישארות הנפש היתה בודאי נחלת כל העמים וגם עם ישראל מראשית קיומו. "אין חברה ואפילו הפרימיטיבית ביותר, שאמונה זו לא תהיה מצויה בה" (אנצ"ע ערך נפש עמ' 308), שום 'פתרון' פסיכולוגי אינו יכול לחבוק עולם ומלואו בצורה שכזו.
אם היינו מנסים לתת בסיס מטריאליסטי לאמונה בהישארות הנפש, הרי שהחוייה של 'כמעט מוות' המוכרת מאז ומעולם (כך מוזכרת למשל בתלמוד ב"ב דף י עמ' ב), יכולה להיות גורם מכריע באמונתם של בני אדם. אלא שהחוייה הזו אינה יכולה להיות בסיס מטריאליסטי, שכן בדיקה מקיפה של התופעה מראה שהיא יכולה בהחלט לשמש כטיעון טוב למאמיני הישארות הנפש. מחקרים שנעשו בעשרות אלפי בני אדם מלמדים על חוייה אחידה, ועל יכולת קליטה של נתונים שאין להסבירם בחמשת החושים הרגילים של האדם בתיפקודו הרגיל. לא כאן המקום לפרט את כל המחקרים בנושא, שנכתבו עליו ספרים רבים, רק נדגיש כי אין המדובר רק בספרים בדיוניים, המדובר גם במחקרים רציניים שנעשו לפי כללי המתודה המדעית, ואם כי אין ביד המדע להסביר את התופעה הלא טבעית, יש בידינו לכמת את הנתונים ולראות שדבר מה בלתי נתפס מסתתר מאחורי החוייה של כמעט מוות.
ד"ר אליזבת קיבלר-רוס מתארת בספרה 'גלגל החיים' מחקר שבו ריאיינה יותר מ20 אלף אנשים בגילים שונים ומתרבויות שונות שעברו חוייה על סף המוות ותיארו את הקורות אותם לאחר מותם, (ElisabethKubler-Ross, The Wheel of Life, Scribner, New York, 1997), אליזבת ק.ר. היא פסיכיאטרית מאוניב' שיקאגו, ואינה אדם דתי - למסקנותיה הגיעה דרך המחקר, ולא להיפך. מחקר מפורסם נוסף בנושא: ספרו של ד"ר ריימונד מודי 'החיים לאחר החיים', (Raymond A. Moody, Life after Life, StacpoleBooks, Harrisburg, Pa. 1976), מודי הוא מרצה לפילוסופיה, בהכשרתו למד רפואה ופסיכולוגיה. להלן דוגמא:
"תיאורי המקרים שנצפו תוך כדי השהייה מחוץ לגוף ניתנים די טוב לבדיקה. כמה רופאים אמרו לי למשל, שהתבלבלו לחלוטין מכך שפציינטים החסרים כל ידע רפואי מסוגלים היו לתאר בפרוטרוט כל כך ובדיוק שכזה את תהליכי ההחייאה, גם אם נסיונות אלו התרחשו בשעה שהרופא ידע כי הפציינט הנידון הוא מת.. האחות הבכירה היתה נדהמת מאד כשסיפרה לה קתי מאוחר יותר היכן בדיוק היא היתה ומה אמרה במשך אותו הזמן.. במקרים אחדים עלה בידי להשיג את עדותם הבלתי תלויה של אחרים ביחס לאימות האירועים", (ריימונד, הוצ' רשפים 1986, עמ' 78).
במאמר שהופיע בדצמבר 2001 בעיתון הרפואי היוקרתי Lancet מתואר מקרה של חולה בן 44 שהובהל לבית חולים במצב של תרדמת ועבר תהליך החייאה. שבוע לאחר מכן הגיעה למחלקה שבה אושפז האחות שהשתתפה בהחיאתו. החולה הכיר אותה, הזכיר לה שהייתה חלק מהצוות הרפואי שהציל את חייו וביקש ממנה שתחזיר לו את שיניו התותבות שהוסרו ממנו בעת הטיפול. הוא ידע לתאר את החדר שבו נעשתה ההחייאה, את הרופאים והאחיות בחדר ואת המקום המדוייק שבו הונחו שיניו התותבות. מתעוררת השאלה: כיצד יכול חולה במצב של תרדמת עמוקה לזהות את סביבתו? המאמר מתאר ומנתח עשרות מקרים נוספים של חולים שעברו חוייה על סף המוות החולים האלו סיפרו לאחר שובם לחיים כי נשמתם יצאה מגופם והתבוננה בו ובסביבתו. בחלק מן המקרים - אחד מהם מקרה של אדם עיוור - נבדקו התיאורים האלה ונמצאו כמתארים נכונה את ההתרחשות באותה עת על אף שבעת הטיפול היו המדווחים במצב של מוות קליני.

האמונה בקיום נפש רוחנית נבדלת ונפרדת מן הגוף, מעוררת בודאי שאלות חשובות, כגון: מי 'מזריק' את הנפש לעובר בזמן שאינו אלא טיפת נוזל? האם לבעלי חיים יש גם נפש נבדלת, שהרי גם להם יש רגשות והחלטות? האם הנפש קיימת גם לפני 'היכנסה' לגוף? ועוד שאלות דומות. אך יש לזכור כי החלת מודלים פיזיקליים על ישות רוחנית הם טעות, אין אנו יכולים למדוד את הנפש בכלים כאלו, ואף לא לחשב את 'פעילותה' בשפה המוכרת לנו. אין אנו יכולים אלא לעמוד על גבול החומר, ולהרגיש כי יש כאן ישות מעבר לחומר, אך לא למדוד ולשפוט את יכולותיה.
אף על פי כן, יכולים אנו כמובן לדון בנושאים האלו, בדרך אינטואיטיבית, בתנאי שנבין כי הטיעונים או הישובים שנאמר אינם בעלי ערך אמיתי, דומים הם להסברים שמספק העיור לעצמו על ראייתם של האנשים שסביבו.


חיבורים נוספים בנושא: פרופ' קנתרינג מאוניב' קונטיקט "החיים בתוככי המוות", (Kenneth Ring, Life at Death). ד"ר מוריס ראולינגס מאוניב' טנאסי "מעבר לסף המוות" (1984). ד"ר מייקל סאבום מאטלנטה, מחקריו פורסמו בכתב העת של ההסתדרות הרפואית בפלורידה, 1978. פרופ' רוברט קסטנבאום "האם יש חיים לאחר המוות" (N.Y. Prentice Hall, 1984). אוסיס והרדלסון (At The Hour of Death, 1977). פטריק ואן-ראסל "המעיין השחור". ד"ר ג'ורג' ריצ'י נשיא אקדמיית ריצ'מונד לרפואה ויו"רהמחלקה הפסיכיאטרית בביה"ח טאוורס "חזרה מן המחר" (1978). הפסיכולוג קארלוס אוסיס (1977(.Osis & Haraldson; At The Hour of Death.