בעולם טוב יותר
לסרט הזר שזכה השנה באוסקר יש מסר מאוד חשוב עבור הצופים: "אלימות מובילה לאלימות". סוזן בייר, אחת הבמאיות המצליחות ביותר בעולם שמאחוריה קריירה עשירה עם סרטים מצליחים כמו "אחרי החתונה", "אחים" ו"לבבות פתוחים" עושה הכול כדי להעביר את המסר שלה. אפילו אחד מהגיבורים אומר זאת מספר פעמים, ולכן התוצאה הקולנועית מקצועית ויפה לעין אך דידקטית למדי.
העלילה מתרחשת בשני עולמות - דנמרק המערבית והלכאורה תרבותית ואפריקה הפרימיטיבית. לטענתה של בייר אין הבדל גדול בין האלימות והגזענות בדנמרק ולעולם הפראי שמייצגת אפריקה. כריסטיאן הוא ילד שאמו נפטרה מסרטן ומאשים את אביו שהוא היה מעוניין במותה. את הכעסים שלו הוא מוציא על האנשים שמטרידים אותו, אם זה הבריון בבית הספר או דני גזען שתוקף את אביו של חברו הטוב ביותר ללא סיבה נראית לעין.
אנטון הוא שבדי במקור, רופא בארגון רופאים ללא גבולות המוצב במדינה לא מוגדרת באפריקה. הוא נשוי לדנית ואב לשני ילדים. הזוגיות שלהם במשבר וזה משפיע על שני הבנים הצעירים והמבולבלים. כאשר הוא חוזר לדנמרק כדי לבקר את בני משפחתו הוא מוצא את עצמו מותקף על ידי מוסכניק מקומי גזען. אנטון לא מאמין באלימות ומסרב להכות באיש חזרה למרות שהילדים דורשים נקמה. באפריקה הוא צריך להתמודד עם דילמה זהה: גבר עב כרס מגיע למרפאה כאשר רגלו במצב ריקבון. הגבר הזה הוא מנהיג המורדים שתחביבו לחתוך את בטנן של נשים בהריון כדי לגלות מה מין העובר שבבטנן. איש אכזר וצמא דם. האויב הגדול של המקומיים. האם הוא יכנע לצורך העז של המקומיים לנקום ברוצח הפסיכופט ולבצע בו לינץ'? סוזן בייר, יהודיה דנית טובה היא גם במאית מקצוענית מעוררת הערכה שיש לה מסר חשוב לעביר לצופים אך בדרך היא מפילה את עצמה בפח. הדמויות לא באמת מעניינות ולא באמת אכפת לך מה יעלה בגורלן. הן בסך הכול כלי שרת לעביר לנו מסר חשוב ביותר אך הדרך שהיא בוחרת לעשות זאת היא דידקטית ולכן גם מעוררת אנטגוניזם. בקולנוע צופים בסיפור, בדמויות שיהיה אפשר להזדהות איתן ודרך הסיפור והדמויות תוך כדי חוויה רגשית להבין את המסר. בסרט הזה היא מעבירה את הצופים מטראומה אחת לשנייה, מסצנה היסטרית אחת לאחרת, רק כדי להכות בנו את הרעיונות שלה ולבסוף נפרדת בשוט מעצבן של ילדים אפריקאים מחויכים מנופפים לשלום. מה שמוכיח שגם הדנים לא חפים מקולוניאליזם בסופו של דבר.
ציטוט ההודעה
