הסיפור שאתם הולכים לקרוא הוא סיפור אמיתי, סיפור שהמערכת התאמצה חזק חזק לא להוציא לאור והיא כמעט הצליחה.
במילים אחרות, זה מה שקורה מול העיניים שלכם, בזמן שהן קשורות.
תלמידים יפקפקו בזה.
מורים והורים יכחישו את זה.
אבל אני מציג את זה כאן, בצורה הכי אמיתית שאפשר:
תלמיד בחטיבה נגד העולם.
מתי שהמילים "רצח, אונס, כאב" הופכות לחברים הכי טובים שלך. איך באמת הפכתי למה שאני כיום ומה השפיע על צורת החשיבה וההתנהגות שלי?
מקווה שתפיקו מזה את הלקחים ותשמרו על עצמכם ועל הילדים שלכם, שלא יעברו את הגהנום שאני עברתי. כי המערכת זה השטן. הם רוצים רק להרוס אתכם.
ביסודי הייתי הילד הכי אהוב. לא היה בן אדם אחד שלא אהב אותי, מה"מקובלים" והבנות עד ל"חנונים".
היו לי ציונים טובים, המורים אהבו אותי (עם כמה שהייתי מופרע..)
נשמע כאילו הדרך שלי להצלחה סלולה בשושנים. "מסלול" של כל ילד שהולך להצליח ובגדול. הורים אחרים אשכרה היו אומרים לאמא שלי "הלוואי עלי בן מושלם כמו שלך". ובאמת הייתי. היה בי הכל.
אבל ביום בהיר אחד...החלטנו לעבור עיר. לעזוב הכל ולהתחיל מחדש. באותה השנה הייתי אמור לעלות לחטיבה, ללא האנשים מהיסודי שלי. לגמרי לבד.
חשבתי לעצמי...
כמה גרוע, זה כבר יכול להיות? אני בן אדם חברותי, שמח, בעל בטחון עצמי שכולם אוהבים אותו. אני אסתדר!!
אבל לא ידעתי לאן הגורל לוקח אותי..
עליתי לכיתה ז'. הימים הראשונים היו די סבבה, נתתי התחלה טובה כצפוי. אף אחד אפילו לא העלה בדעתו לשנוא אותי. זה היה עניין של זמן עד שאשתלב שם והכל יחזור לקדמותו...
עד שהמערכת, עשתה את הצעד שלה.
המחנכת משום מה לא סבלה אותי מהיום הראשון. היא ראתה בי בתור "איום", למרות שלא הייתי מופרע ביחס לאחרים. התכונה שהכי בלטה אצלי זה הבטחון העצמי ושמחת החיים.
לאט לאט, היא התחילה להתנפל אלי לבד. זה לא היה כזה נורא ויכולתי לתת פייט בחזרה.
עד שיום אחד..שמתי לב שהילדים התחילו לצאת נגדי משום מה. לא הבנתי מה קורה כאן, והתחלתי להתחרפן מחוסר אונים. הייתי ילד בן 13, מה כבר יכולתי לעשות?
כאן בדיוק המשכתי ליפול. עם הזמן, התחילו להוציא אותי מהכיתה, כשאני שומע את אותה המחנכת אומרת לכולם "אל תדברו איתו. הוא משוגע, הוא מסוכן לסביבה והוא על כדורים. הוא יעוף מבית הספר מהר מאוד". למרות שהייתי אחד האנשים הפחות מופרעים בכיתה.
לאט לאט, זה התפשט לשאר צוות המורים. והגיע עד למנהלת. שהיא הקימה את כל הלה פמיליה נגדי - צוות ההנהלה והמורים הקדיש את עצמו כדי לעשות לי תמוות ולהסיט את כולם נגדי. הם קראו לי מול כל הכיתה בשמות כמו "חולה נפש", "לקחת את הכדורים היום?" ו"אני אקרא לפסיכולוג שלך שיטפל בך".
והילדים? כמובן הושפעו מהם. מי כמוני יודע, כמה שקל להשפיע על אנשים, העיקר על ילדים בני 13. והסטיגמה של ה"משוגע" התפשטה הלאה, מהכיתה עברה לשכבה ומהשכבה עברה לכל בית הספר. אבל הם לא התחילו את זה. המורים כן.
הגעתי למצב שהיו מורידים לי דם באופן קבוע מהמכות. לא בהפסקות, לא מאחורי הגב, אלא מול המורים. קרה מצב, שכל שכבת ט' עלו עלי עם סכינים, מספריים וכו' ליד המזכירות ולאף אחד לא היה אכפת. תוך כדי שאני מדמם, הרמתי פח להגן על עצמי. השעו אותי לשבוע.
זה השלב שבו הפכתי לחיה. הרגשתי בג'ונגל - להרוג, או שיהרגו אותך. אנלא אגיד מה עברתי בשנה הזאת. אני רק אגיד ששברתי לעצמי תיד רק כדי לא לבוא לבצפר והייתי חותך את את עצמי על בסיס קבוע, כדי איכשוה לא ללכת לשם.
במהלך השנה שברו לי תאף וריסקו תשיניים. ולאף אחד לא היה אכפת. כל המורים היו עדים לזה. הם אפילו לא ניסו לעצור את מה שהלך שם.
כל יום הייתי נלחם על החיים שלי כמו חיה. זה לא היה מכות רגילות או הצקות, זה היה מלחמה.
יום אחד, הדחף להרוג נכנס בי. הרגשתי לראשונה את כל מה שרוצח סדרתי מרגיש, את הרצון הזה לסיים חיי אדם. אהבתי את ההרגשה הזאת.
לקחתי כיסא, הלכתי לאחת הילדות שקראה לי "מכוער" והתחלתי להכות בה בלי רחמים עד שהעיפו אותי ממנה. פתחתי לה את הראש ועשיתי לה כמה סדקים בעצמות. מעולם לא הרגשתי טוב יותר. אחרי זה חטפתי מכות מכל השכבה, אבל הרגשתי בשמיים. אחרי ה"פרשה", הושעתי לשבועיים ומשהו.
גורמים כמו ועדות השמה, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים, פסיכאיטרים התחילו להתערב. כולם היו מטעם בית הספר, כך שלדבר אליהם לא היה טעם. כל דבר שאמרתי להם התפרש בתור "הזיה" שלא באמת קרתה ונתנו לי ריספרדל, כדורים נגד סכיזופרניה. הרי סיפור שכולם נגדי הוא לא הגיוני בעיניי המערכת, אין מצב שהם טועים ואני בסדר. חייבים להשתיק את החריג!!!
הכדור הזה רק עשה אותי יותר עצבני ונתן לי חשק להמשיך לעשות נזק לכולם.
אותו הפסיכיאטר, אמר כשאני אגדל אני אהיה רוצח וחולה נפש. אז הוא העדיף לעצור את זה. ידעתי ששנה הבאה, אני הולך לכיתה של משוגעים "על תנאי" בבית ספר בעיר אחרת ואם גם להם אעשה בעיות, אלך למוסד לחולי נפש.
אתם בוודאי שואלים את עצמכם, איפה ההורים שלי בכל העניין. אין לי אבא. ואמא שלי רק תמכה בהם באותה תקופה, עד למקרה הזה...
למישהי בבצפר גנבו את הפלאפון וכמובן שהאשימו אותי והזמינו את אמא שלי. אחרי בירורים ואחרי שהבינו שלא עשיתי כלום, המנהלת אמרה לי ולאמא שלי "לעוף מכאן את והבן המופרע שלך".
בשלב הזה, אמא שלי התחילה להיות יותר כמו מה שאני כיום. מורדת ששונאת את המערכת ולא מאמינה לאף אחד.
אחרי שנכנסתי בתור אדם ויצאתי בתור חיה...
בסוף השנה, העבירו אותי לכיתה טיפולית בעיר אחרת. אבל זה פחות קשור לסיפור, שם הם היו פחות נאצים. מה שכן, ידעתי שהסוף שלי קרב ואם לא אעשה משהו, אני הולך להיות הזונה שלהם. אני הולך לעוף למוסד של משוגעים, אם לא אקום ואמרוד בכולם. הפעם, אמא שלי הייתה לצידי.
ביחד, מרדנו בכל זה. צעקתי בועדת השמה שאנלא מוכן שהם ינהלו לי את החיים יותר. החלטתי ללכת לתיכון חדש ונורמלי, שבו אף אחד לא מכיר אותי, להתחיל הכל מההתחלה. וכך זה היה. התנתקתי מהמערכת לגמרי. החלטתי להשתנות ולא להיות חננה שמייפל זה כל החיים שלו ואחד שלא יוצא ולא מביא בנות.
והסוף טוב. בתיכון חזרתי להיות אותו הילד שאוהבים אותו, התחלתי לצאת, צברתי שוב בטחון עצמי, חברים בכל הארץ, בנות, מסיבות..
שנות התיכון היו הכי טובות בחיים שלי. יצאתי משם בתור אדם שמח, בעל בטחון עצמי, קצת מורד וקיצוני אבל זה רק בגלל מי שאני.
הכל אפשרי. אל תתנו לאף אחד להגיד מי אתם יכולים להיות ומי לא, אל תתנו למערכת להחליט בשבילכם. קחו את עצמכם ותהיו מה שאתם רוצים להיות!! אם אני יצאתי ממצב של חיים או מוות אז הכל שטויות!
FUCK THE SYSTEM
REBEL FOR FUCKING LIFE