עשרה ל-5...
עשרה ל-5 הזמן לא עובר לי...אני יושבת פה על הריצפה תוחבת אוזניות לאוזן לשמוע כמה שיותר את הדממה..
רוצה לפרוק על השורות הלבנות האלה את מה שעובר עלי.
אני לא מרגישה כל כך הרבה האמת אבל עדיין כל כך רע לי בנשמה כל כך קר שם כל כך ריק ומדוכא..
אני בדיכאון הסוג של דיכאון שאתה לא מרגיש את הכאב דוקר אותך מבפנים אני לא מרגישה כלום הכל מת
אבל עדיין אני מרגישה רע בנשמה קשה לי לתאר את מה שעובר עלי אפילו הדמעות כבר לא זולגות..
קשה לי להודות אבל אני ילדה בת 17 לבד בארץ בקטנה שלנו אני לבד חוץ מהורים ומכמה אחים שהקשר שלי
איתם מתבטא במבטים של מרמרת לנו את החיים חוץ מזה אין כלום..
הדבר הכי גרוע שאני יודעת זה שזה לא הסוג דיכאון של גיל ההתבגרות שנפרדת מהחבר או שהחברה הכי טובה תקעה
לך סכין בגב..וכל הבעיות של גיל ההתבגרות כי לי אין את כל זה הייתי מתה להרגיש את הכאב הדימיוני והשטויות שבהתבגרות
אני תקועה בתוכי מבלי יכולת לעשות משהו שיקח אותי מפה הפחד משתק..
אני יודעת שזה לא יעבור אני ממוטטת נפשית הנה עכשיו סוף סוף הדמעות מתחילות לזלוג הרגשה שמצדיקה את הכאב..
אני מתחננת לבורא עולם שיעשה משהו כי אני לא מסוגלת ..רע לי בנשמה קריעת ים סוף זה מה שקורה לי..
אני ישנה שעות רק לשכוח..וגם כשאני עם אנשים אני מגנה על עצמי תוקפת ואף אחד לא יבין.
אחרי 17 שנה של קושי מאז שאני זוכרת את עצמי כל כך בעייתית באף מקום לא הסתדרתי נשארתי בלי אף אחד ..
החברה הכי יקרה שלי עזבה קשר נפשי כל כך עמוק והיא הלכה אני פשוט עול..לא יודעת איך לטפל בעצמי
אני יושבת פה בזמן שאנשים הולכים לים מתאהבים נסחפים ברגשות חווים.הכל חי ועוצמתי ורק אני פה לבד..
בלי חום ואהבה והרגשה קרה ורעה בנשמה.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Sapir.
