האיש על הגבעה
זה קרה בדרכי לביקור אצל הוריי, אשר גרים בכפר. מזמן עברתי לעיר הגדולה, בה ההזדמנויות גדולות לבחור צעיר ונמרץ כמוני . אבל באותו היום החלטתי לבקר את הוריי שבכפר. השכם בבוקר קמתי ועשיתי את מה שכל מה שאדם עושה כשהוא קם בבוקר. לאחר מכן יצאתי את ביתי והלכתי לתחנת הרכבת. עליתי על הרכבת המתאימה, תפסתי לי מושב, קראתי עיתון ושתיתי קפה שהרובוט הכין לי עוד בבית, כמו שכולם עושים. הכל היה בסדר.
ירדתי מהרכבת כשהיא עצרה בתחנה. נשאתי את עיני והבטתי אל מה שהיה עד לפני כמה שנים ביתי. הנוף הפסטורלי של הכפר, על מדשאותיו, גבעותיו ובתיו , העלה בי זכרונות נעימים מהעבר. המשחקים, המריבות, האהבות ו.. מספיק. אני מניח שזה לא מה שחשוב, אז בואו נעבור לעניין. העניין הוא לא האווירה הפסטורלית, הזכרונות או העובדה ששכחתי בחפזוני להתגלח. לא, מה שחשוב הוא האדם שעמד על הגבעה, וככל הנראה נופף לי לשלום. הוא נראה די נלהב, האיש על הגבעה. הוא הצביע עליי וחייך, כמו הייתי קוף בגן חיות. נפניתי ללכת משם, ובאמת הייתי עושה את זה, אילולא זרק עלי האיש אבן. התעלמתי והמשכתי, כאילו לא קרה כלום, בתקווה כי האיש יוותר. והו, כמה טעיתי, ונוכחתי בטעותי כאבן נוספת פגעה בחוזקה בראשי. קפצתי אחורה בזעם, צועד אל עבר האיש המוזר, יהא אשר יהא. הממזר עמד בראש הגבעה, קורן, מחכה שאעלה למעלה. לבסוף אכן הגעתי למעלה, מחווה בידי אי אלה תנועות של עצבון, ובו בזמן מסביר לאיש למה לא לעשות את מה שעשה, ומה יקרה לו אם יעשה את זה עד פעם. אבל האיש רק המשיך לחייך, שליו בצורה משגעת, גם כשכבר נגמרו לי המילים. לבסוף, לאחר דקה של שתיקה, הוא פצה את פיו ואמר "שלום, ג'ון".
"שלום לך, איש-מוזר-שעומד-על גבעה-וזורק-אבנים. אני לא יודע איך אתה יודע את שמי, והאמת שלא ממש אכפת לי, כל עוד תפסיק לזרוק עלי אבנים, ותן לי ללכת להורים שלי, לעזאזל!
"איך הם, ג'ון? הם כבר חול-"
"אל תנסה להתערב לי בחיים! אתה שומע! מי אתה בכלל?"
"אתה חייב לשמור עליהם"
"אתה חייב להפסיק לזרוק עלי אבנים"
"אנחנו מכירים, ג'ון"
"אני לא מכיר אותך"
"איפה אנה? כבר פגשת אותה?"
שקט השתרר. לבסוף פלטתי: "מי אתה?"
האיש נאנח. לראשונה, עצב על פניו.
"צר לי שזה הגיע לידי כך", אמר.
"הו, ג'ון, אני רוצה, תאמין לי שאני רוצה. אבל אני לא יכול. אני לא מסוגל."
"אבל אתה חייב. קדימה, תגיד לי". אמרתי, עכשיו מעוצבן באמת.
האיש נשם נשימה עמוקה, עזר אומץ, ואמר את זה:
"אני אתה, ג'ון", אמר. "אני העתיד שלך, אתה העבר שלי. בבקשה ג'ון, אל תראה את זה ככה, היו גם זמנים טובים. היתה לי אהבה, או שמה עלי לומר, תהיה לך אהבה, וחברים, ועבודה ו.. משפחה, ג'ון, משפחה. שלושה ילדים יהיו לך, ג'ון. אתה תפגוש את אנה אצל ההורים שלך, ממש עוד מעט, ותתחתן איתה. יהיו לך זמנים טובים.
ואז הכל ישתבש. אני רואה אותך ורצה לחבק אותך, ילד שעובר לעיר הגדולה ומתכנן לעצמו חיים מאושרים, כי הכל הולך להשתבש. אתה ואנה תיפרדו, והיא תיקח את הילדים. אתה תתחיל לשתות ותפוטר מהעבודה. כולם הולכים לעזוב אותך, ג'ון, ואתה לא תוכל לשנות זאת. הסתכל עלי, ג'ון, הסתכל. מי אני? אני רק רוח רפאים. משוטטת בעולם ללא מטרה, בלי תקווה. אני מצטער, ג'ון, ניתנה לי הזדמנות מיוחדת לבוא הנה ולדבר איתך. באתי להגיד לך שלום, ולבקש סליחה, כי אני עוזב. כבר אין כל טעם לכל זה אני נוטש את העולם כי העולם נטש אותי, ג'ון.
"לא! אסור לך!! אתה הרסת את החיים שלי!!!" צעקתי.
"אבל ג'ון, זה אתה שהרסת לעצמך את החיים, או יותר נכון תהרוס".
"אסור לך, לא..."
"תבין, ג'ון, אנשים לא חיים בשביל העבר שלהם".
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בין עבר ועתיד ניצב ההווה, מתגנב מתחבא הוא הגיע. "שינוי", החליט הווה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ג'ון יצא מהרכבת. הוא השקיף על הכפר, נזכר במאורעות ילדותו. המשחקים, המריבות, האהבות.... "הוריך הודיעו שאינם בבית היום", אמר הרובוט. ג'ון חזר לתוך הרכבת.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"מה אתה?" שאל האיש על הגבעה. הוא כבר לא היה על הגבעה, הוא חזר להיות ישות חסרת גוף, חרישית, נעה במרחבי הבלתי נודע של היקום. הווה לא ענה. הוא נעלם.
ציטוט ההודעה
