ספר הזוהר-
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של חכמת הקבלה. הספר הופיע בשלהי המאה ה-13, ולדעת החוקרים הוא חובר באותה העת. מסורת אורתודוקסית רווחת מייחסת את הספר לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2 לספירה.
הספר מכיל ממדרשים בארמית על התורה המחולקים לפי פרשות השבוע, ומשולבים בו שני חיבורים מאוחרים; "רעיא מהימנא" ו"תיקוני הזוהר".
הספר ומבנהו
גופו של ספר הזוהר בנוי מדרשות המיוחסות ברובן לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבריו סביב פרשיות התורה, ושפתו רובה ככולה ארמית. בספר כלולות "האידרות" – "אידרא רבא" (המושב הגדול), "אידרא זוטא" (המושב הקטן) ו"אידרא דבי משכנא" (מושב בית המשכן), שתוכנן:
באידרא רבא רשב"י מגלה את "הפרצופים" גילויי אלוהות בדמות פני אדם על פי הפסוק "על הכיסא דמות במראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א' כ"ו) עשרה חברים משמיעים את דרשותיהם כל אחד בתורו, ורשב"י חותם את הדיון ומגלה את הדברים שהחברים ידעו רק בראשי פרקים. בסוף ה"מושב" שלושה מהחברים נופחים את נשמתם מרוב הקדושה כיוון שלא היו מזוככים מספיק.
באידרא זוטא מסופר על פטירתו של רשב"י ומשמיע באזני תלמידיו סודות שחשש לגלות לפני כן, לבסוף יוצאת נשמתו של רשב"י במילה "חיים".
באידרא דבי משכנא דנים רשב"י ושלושה מתלמידיו בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.
בזוהר נכלל גם תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא: 'היכלות דרשב"י' ובו מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת "ואתה תחזה" (יתרו) מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת היד, המיוחס בדרשה למשה בבחירתו אנשים כפי עצת יתרו. חלקים אחרים בזוהר מתייחסים לצדיקים נסתרים כגון רב ייבא סבא שהוא איש העוסק בחימר ונראה בתחילה כעם-הארץ, אך מתגלה כמקובל גדול הדורש בענייני תורת הנפש. דמות אחרת היא "הינוקא" המופלא - אותו ילד-פלא, בנו של רב המנונא סבא, שמגיל ינקות יודע לדרוש בסתרי תורה ועולה עליהם בחכמתו. סיפור אחר בזוהר מתאר את מפגשם של רשב"י וחבריו בגן עדן עם 'רב מתיבתא', הוא ראש הישיבה של מעלה, הדן אתם על ענייני העולם הבא והנשמה.
בחטיבה השנייה של הזוהר כלולים החיבור 'סתרי תורה', בו מקובצים מאמרים על ספר בראשית; ומדרש הנעלם על התורה, ששפתו מעורבת עברית וארמית והוא עוסק בבריאה, עולם הבא והנשמה.
עשרת החברים הנקראים חבריא קדישא (החבורה הקדושה) שהם בעלי הזוהר הם: רשב"י ראש החבורה; בנו - רבי אלעזר; רבי אבא הסופר; רבי יהודה; רבי יוסי; רבי יצחק; רבי חזקיה; רבי חייא; רבי ייסא; רבי אחא. בספר מופיעים שמות של תנאים ואמוראים מתקופות שונות, בכתיבה דומה לתלמוד. בזוהר נזכרים ספרים קדומים (כגון ספר חנוך א' וספר חנוך ב'); ספרי כישוף לצד מדרשים. בצד המדרשים בספר הזוהר משולבים אף קטעי פרשנות מבית מדרשם של חכמי צרפת וספרד: רש"י, ראב"ע, רד"ק ואף רמב"ן.
בחינת הלשון מסייעת אף היא בהגדרת זמנו - העברית שבו היא לשון הקודש של ימי התנאים, ואילו הארמית היא אחרת מן הארמית המקובלת; המשמעויות של המילים יכולות להשתנות אצלו – בעיקר כאשר מדובר במונחים רוחניים, המשמעויות חדשות לגמרי (הידבקות, השגחה, שורשים).
חלקים נוספים השייכים ל"ספרות הזוהר", אך הם חלקים מאוחרים, שנכתבו כנראה בידי מחבר שונה, אנונימי אף הוא, הם "רעיא מהימנא" (הרועה הנאמן - כלומר משה) ו"תיקוני זוהר". החיבור "רעיא מהימנא" משולב בתוך גוף ספר הזוהר והחיבור "תיקוני זוהר" הוא חלק נפרד. "תיקוני זוהר" הוא שבעים דרשות על דרך הקבלה לפסוק הראשון בספר בראשית. כתיבתו של המחבר האנונימי מאופיינת באסוציאטיביות רבה, שפתו עשירה הרבה פחות משפת הזוהר והתיאוסופיה שלו שונה בהיבטים מסוימים מהתיאוסופיה של בעל הזוהר.
[עריכה]חיבור ספר הזוהר
שאלות אודות זמן ומקום חיבור ה"זוהר" וזהות מחבריו העסיקו דורות רבים של לומדים וחוקרים. זהות מחבריו ומקורותיו הם מכריעות לאופן התפתחות הקבלה והשפעתה על התרבות היהודית. על פי הגישה המסורתית "הזוהר" חובר על ידי רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) שחי בארץ ישראל במאה השנייה לספירה. על פי קביעה זו קדושתו של הזוהר נובעת מכך שהוא חובר בהשראה אלוהית ומכאן שהקבלה היא קדומה. וכן כתב החיד"א בספרו שם הגדולים- "ראש המקובלים רבי נחוניא בן הקנה חיבר ספר הבהיר ואחריו חיבר רבי שמעון בר יוחאי ספר הזוהר, וחיבר בו כמה חיבורים (תיקוני הזוהר)." אולם כבר במאה ה-14 העלה המקובל הארץ-ישראלי, ר' יצחק דְמִן עכו, את האפשרות שמחבר הזוהר הוא המקובל הספרדי-קסטיליאני בן המאה ה-13 ר' משה בן שם-טוב די-ליאון (רמד"ל), שנפטר בשנת 1305. ומכאן שהזוהר חובר בסוף המאה ה-13.
ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו. נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פרסומו של ספר הזוהר. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי ר' משה בן שם-טוב די-ליאון (רמד"ל). המקובל הארץ-ישראלי, ר' יצחק דְמִן עכו, שספר הזוהר הגיע אליו בצורת קונטרסים (מגילות), ביקש לחקור את מקורו של החיבור שהיה מופלא בעיניו והפליג לספרד למקום מושבו של הרב משה די ליאון. באיגרת מקוטעת ששרדה בספרו של ר' אברהם זכות, מגולל ר' יצחק את פרטי מסעו. ר' יצחק מתאר כי כבר בצאתו מארץ ישראל היו קיימות שתי גרסאות לגבי זהות המחבר. היו שטענו כי מדובר, כטענת הספר עצמו, במדרש ארץ ישראלי שנתחבר על ידי תלמידי רשב"י במאה השנייה לספירה, מדרש שנשלח על ידי הרמב"ן לספרד בעלותו לארץ והועתק ונתפרסם על ידי רמד"ל. מצד שני, נשמעה הטענה כי מדובר במעשה זיוף. בהגיעו לספרד, הצליח ר' יצחק לפגוש את די-ליאון שנשבע בפניו כי ברשותו נמצאים עותקים קדומים של החיבור וכי הוא אך ורק העתיקם והפיצם. ר' משה הבטיח להראות את כתבי היד לר' יצחק אלא שלרוע המזל, ר' משה נפטר בפתאומיות קודם שעשה זאת.
ר' יצחק המשיך בעבודת הבילוש ושמע גרסאות סותרות. מצד אחד, הגיעה לאוזניו עדות עקיפה כי אשתו ובתו של רמד"ל הודו כי לא היה לפני רמד"ל שום כתב יד ממנו העתיק וכי הוא הוא מחבר הזוהר. על פי עדות זו, כשנשאל ר' משה מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג ומסתיר את זהותו, נימק זאת במניעים כלכליים אגוצנטריים. מצד שני, הגיעה לר' יצחק עדות הפוכה על "ניסוי" שנערך ובו הוכח כי היו לפני רמד"ל כתבי יד קדומים. ר' יצחק פקפק במידת האמינות של אותו "ניסוי". מספריו המאוחרים של ר' יצחק ניכר כי בסופו של דבר השתכנע בקדמותו של ספר הזוהר. אין לדעת מה הניע אותו להשתכנע בכך, הואיל והאיגרת נקטעת בדיוק בשלב שבו עומד ר' יצחק לתאר זאת.
המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה גם במאות השנים הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. מצד אחד, היו שהניחו כי אכן מדובר במדרש קדום וכינו אותו כ"מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכדומה, אך בד בבד היו מקובלים שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה ימי-ביינימי, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה. הטענה כי מדובר ביצירה פסאודו-אפיגרפית פרי רוחו של רמד"ל עצמו - מעולם לא נתפוגגה. בציבור הרבני רווחה דעה זו בעיקר בקרב חסידי הפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשו של הרמב"ם, אך לא רק בקרבם. תלמידי רשב"א (שלמה בן אדרת, תלמיד הרמב"ן) הסתייגו ממנו והשתמשו בו בצורה מועטה ביותר. היו אף שביקרו את הזוהר בחריפות, כגון ר' יוסף אבן וקאר, בן המאה ה-14. הספר קיבל מעמד של קדושה בחוגי המקובלים במאה ה-15, אך בעיקר במאות ה-16 - 17, לאחר גירוש ספרד. אז התקבל הזוהר בקרב המקובלים, שראו בו פרי יצירתו של רשב"י ודחו כל ביקורת על זמנו ולשונו של הספר. גלגולה האחרון של מחלוקת גלויה זו בציבור הרבני התרחשה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, עם התעוררות תנועת הדרדעים בתימן ששללה את העיסוק הקבלי בכללו.
קרדיט לויקיפדיה!
ציטוט ההודעה
