ראיון עם במאי "Home Movie": כך עשיתי מפירוק משפחתי סרט
לפני כמה שנים, פיתח ראובן ברודסקי מנהג מוזר. הוא היה אוסף קלטות וידאו ישנות עם סרטים משפחתיים, שאנשים זרקו לרחוב, ובילה שעות בצפייה בחייהם המתועדים של זרים גמורים. את האובססיה הזאת, תרגם ברודסקי גם לסרטו הדוקומנטרי הראשון באורך מלא "Home Movie", שזכה החודש בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הצילום בפסטיבל דוקאביב ויוקרן הערב (רביעי) ב-yes דוקו בשעה 22:00.
בסרט זה, שפוסע באופן מבריק על הגבול הדק שבין תיעוד חובבים לעשייה קולנועית מקצועית, מכניס ברודסקי את מצלמתו לתוך ההווי הפרטי והאינטימי של משפחתו. "אני לא רואה במשפחה פרה קדושה", מעיד ברודסקי. "אם סיפור מעניין מתרחש אצלך בבית, למה לא לחשוף אותו? אם אתה כקולנוען לא מוכן לצלם את האנשים הקרובים לך והם לא מוכנים לבטוח בך, איך אתה יכול לבקש אחר-כך מאנשים זרים שיבטחו בך?".
הסיפור שברודסקי מגולל בסרט עוסק בהתפרקות ההדרגתית של משפחתו, שתועדה על-ידו במשך שנתיים וחצי. "כולנו עזבנו בהדרגה את הדירה המשפחתית שגרנו בה: אמא שלי, גרושתי, אני ובני דני", מספר ברודסקי. "זאת היתה התפרקות שהחלה מאז שעלינו לארץ בשנת 2000. גסיסה איטית של המשפחה. הרגע שבו החלטתי להדליק את המצלמה היה הרגע שבו אבא שלי, שהיה האחרון שנשאר לגור בדירה המשפחתית, החליט לעזוב ולעבור לגור עם בת זוגו החדשה. לפני כן היינו ממשיכים להיפגש כולנו בדירה ולחוות הווי משפחתי, וברגע שאבא שלי עזב, הבנתי שהגיע הסוף לזה. ברגע הזה החלטתי לתעד את השלב האחרון בהתפרקות המשפחה שלי. בסופו של דבר, התיעוד התארך למשך שלוש שנים, כי התהליך התגלה כמפתיע ומלא תפניות".
מדוע בחרת לתעד את התהליך האישי הזה במקום פשוט לחוות אותו? מה התפקיד של התיעוד הקולנועי בסיטואציה הזאת?
"קודם כל היתה לי סקרנות מקצועית. אני מניח שאדם שהוא רופא במקצועו ומישהו במשפחתו חולה, נורא סקרן לחקור את מצבו וגם לרפא אותו. גם אני כבמאי קולנוע מסתכל הרבה פעמים על בני משפחתי כדמויות ועל הסיטואציות שאני נקלע אליהם בחיים דרך פריים קולנועי. אני לא מפריד בין הקולנוע לחיים. חוץ מזה, אני מניח שאם לא הייתי מצלם סרט, אלא חווה את הסיפור כפי שהוא קרה, הייתי הרבה פחות מעורב בו פיזית ורגשית. בזכות העובדה שהיתה לי מחויבות לעשות סרט, הייתי הרבה יותר מעורב וקרוב לבני משפחתי. התיעוד גם גרם לעניין העצוב של פירוק המשפחה להתרכך, והפך את הכל למעין משחק".
למרות העובדה שאתה מספר סיפור אישי שלך, בחרת לפתוח ולסגור את הסרט עם דימוי שלך לצד מקרנת קולנוע ישנה, כמשקיף מבחוץ על הסיפור. מדוע?
"יש לי רגש סנטימנטלי לאמצעי הקרנה, ביחוד אמצעי הקרנה ישנים, כי אני יומיום עובד כמקרין בסינמטק. הפתיחה והסיום האלה הם רפלקסיביים, כי הם באמת מראים אותו כיוצר קולנוע, שמתבונן על הדמויות שלו לא כבן משפחה מבפנים, אלא מבחוץ. זאת הדרך שלי להוציא את עצמי החוצה מתוך הבית, מתוך התפקיד שלי כאב ובן, ולשים כובע של במאי, שמחפש משהו בתוך התיעוד הזה. במילים פשוטות, אני בעצם אומר כאן, שבשבילי הסרט הזה הוא קודם כל קולנוע".
למרות הייחודיות המובהקת של "Home Movie", אי אפשר להתעלם מהשתייכותו למסורת ארוכה של סרטי תיעודיים אישיים, המציבים את היוצר ואת סביבתו הקרובה במרכז הסיפור. ז'אנר הסרט התיעודי האישי, או ה-I-movie, שאביו המייסד בישראל הוא דוד פרלוב, הפך בעשורים האחרונים לדומיננטי במיוחד בקולנוע המקומי. ראובן ברודסקי מודע לקונטקסט שבו הסרט שלו נוצר, ואפילו מברך עליו. "אני מאוד אוהב את הז'אנר הזה, ושמח מאוד שבישראל הסרטים התיעודיים האישיים פורחים", הוא אומר.
"זה טוב, שערוצי טלוויזיה וקרנות בוחרים להשקיע בפרויקטים אישיים ואינטימיים. לדעתי העניין קשור לעובדה, שבקולנוע הישראלי הרגש עומד במרכז, והקולנוע האישי מאוד מחבר את הצופים לרגשות. למרות העובדה שאני מספר בסרט סיפור משפחתי נטול השלכות פוליטיות וחברתיות, לא היתה לי בעיה לשכנע לקטורים בקרנות לתת אור ירוק בסרט, מהרגע שהבחינו בחיבור שלי לדמויות ולאותנטיות של העבודה. דווקא לפני הפרויקט הזה ניסיתי להגיש לקרנות הצעות בנושאים חברתיים כאלה ואחרים, ולא הצלחתי לקבל תמיכה".
לשאלה האם הופתע מזכייתו בפסטיבל דוקאביב, משיב ברודסקי בצניעות - "מתוך ניסיון שלי כסטודנט לקולנוע, אני יכול להגיד שבפסטיבלים אף פעם אי אפשר לחזות מה יהיו התוצאות. בסופו של דבר, השופטים הם שלושה עד חמישה אנשים מאוד ספציפיים, עם טעם מאוד ספציפי, והוא זה שמכתיב את הבחירה. לכן, זכייה או אי זכייה בפסטיבל לא אומרת שום דבר חד-משמעי על הסרט. באופן מפתיע, למרות שהסרט שלי התחרה מול יצירות שעסקו בסכסוך ישראלי-פלסטיני ובמיניות, נושאים מאוד מעניינים, השופטים בחרו דווקא בסיפור המשפחתי הקטן שלי. לא יודע למה".
קרדיט לוואלה
ציטוט ההודעה
