שלום לכולם!
רציתי לפרוק קצת, כי זה לא מצב שיש ממש דרך לפתור אותו ומה לעשות איתו... אבל להוציא קצת אף פעם לא הזיק.
ליפני כמה חודשים (5 בערך) הכרתי ילדה, בת 16, בת גילי...
ובהתחלה הכל היה סבבה, להגיד את האמת לא חשבתי עליה בתור בת זוג, היא פשוט מצחיקה וחכמה ומוזרה בדרכה המיוחדת.. אחת כיפית כזאת!
אז אם הזמן שעבר הפכנו לידידים טובים ממש מהר, היא לידידיה הטובה ביותר שלי ואני לידיד הטוב ביותר שלה.
לרגע שכחתי את החוק שבן ובת לא יכולים להיות best friends אף פעם...
והתאהבתי בבחורה, באמת שכן, זה התחיל בהתאהבות קלה והפך לעד קלות!
המצב בלימודים ובבית שלי הוא דיי עגום... אני שונא ת'משפחה שלי, ובלימודים אני דיי כושל... כנראה נשאר להשלים בגרות בקיץ.
עכשיו היא הדבר היחיד שעושה לי חשק לקום בבוקר, רק לראות אותה מחייכת ומתייחסת אליי עושה אותי מלך!
כשהיא אומרת שהיא צריכה ללכת, כל האוויר יוצא ממני אין לי כוח לדבר עם אף אחד או לעשות משהו.
זה הריח של השיער שלה, זה החיוך היפה שלה, זה הצחוק השובר שלה, זה הכל!
ובאמת שהחלטתי ללכת על זה ולנסות אולי להפוך את זה לקשר רציני, אבל זה לא הולך, היא לא רואה בי יותר מחבר טוב וזהו.
אין איזו מתח מיני ביננו, אין כלום, אבל המשכתי לנסות וככל שניסיתי הלב נשבר יותר והציפיות המשכו לבוא.. התקווה שהיא תראה אותי יום אחד!
ואז נתקעתי לגמריי, להגיד לך מה אני מרגיש! הכי קשה במצב הזה... תחשבו על זה:
ידידים הכי טובים, אם היא אמרה לא? הכל נגמר, הכל!
וככה הייתי תקוע חודש, עד שלבסוף ליפני כמה ימים שאלתי, וקיבלתי את התשובה: "אני לא מרגישה אלייך כלום וגם לא חושבת שאני ארגיש" אלה המילים!
אני שבור לגמריי עכשיו, כמו שחשבתי היא גם לא ממש מסתכלת לי בעיניים עכשיו ואנחנו לא מדברים כרגע, היא מתחמקת ממני בכל דרך שהיא רק מוצאת...
סיימתי לחפור.. מקווה שתקראי את החפירה הזה ותגיבו, זה יגרום לי אולי להקלה קצת!




Emilia Attias
ציטוט ההודעה


