רקע קצרצר: הייתי דתי (לא חרדי, אבל מתפלל 3 פעמים ביום, מניח תפילין, צם את כל הצומות [יש הרבה], שומר שבת, שומר כשרות וכו') במשך 18 השנים הראשונות של החיים שלי. בגיל 18 התחילו להיות לי ספקות. בנקודה הזאת עדיין האמנתי באלוהים וחשבתי שאלוהים מתנכל אלי או שפשוט לא אכפת לו ממני אז נהייתי חילוני. אבל בגיל 20 בערך התחלתי לחקור וגיליתי שהמדע יכול להסביר כמעט הכל ואין צורך באלוהים, שלא לדבר על עשרות אם לא מאות הסתירות שיש בתנ"ך לעומת המציאות. אז נהייתי אתאיסט. אני עכשיו בן 24.
עכשיו לנושא: כן אני מקנא בדתיים. תהרגו אותי. אי קיום זה הפחד הגדול ביותר שלי. אני לא מסוגל לתפוס את זה שיום אחד אני פשוט אמות ואחליק לאי קיום לנצח. פשוט כלום בלי יכולת אפילו לחשוב. אני יודע שהרבה מכם לא פוחדים מזה ואף מעדיפים את זה על פני חיי נצח, אבל אני אישית ממש לא. אני נזכר בעצמי בתקופה שהייתי דתי ואני חושב לעצמי כמה מאושר הייתי שלא רק שהאמנתי, אלא ידעתי שמתי שאני אמות פה זה לא יגמר. האמנתי כ"כ בדת שהידיעה שיש חיים אחרי המוות הייתה ברורה לי בדיוק כמו ש1 ועוד 1 שווה 2 ברור לי. ואני מסתכל על דתיים שגם להם זה ברור, ואני פשוט מקנא בהם. ממש כך. הם חיים בשקר ובבורות, נכון, אבל אני לא יכול שלא להסכים עם הביטוי "בורות היא אושר". אני באמת ובתמים הייתי מעדיף לחיות בשקר אם זה אומר שאני לא אפחד מאי קיום. אבל רק אם אני לא יודע שזה שקר כמובן. עכשיו זה מאוחר מדי, כי אני אתאיסט ב100%, לא אגנוסטי, לא דאיסט, לא כלום. רק אתאיסט ברמ"ח אברי ושס"ה גידי ושום דבר לא ישנה את זה (רמז לדתיים שחשבו לנסות להחזיר אותי בתשובה).
יש כאן עוד מישהו שמפחד מאי קיום? או שמקנא בדתיים מסיבה אחרת?
נ.ב. לכל מי שהולך להגיד לי "היה לך כ"כ רע לפני שנולדת?" אז תחסכו את זה ממני. זה לא ממש עוזר לי עכשיו להפיג את הפחד.



ציטוט ההודעה



