קופידון השיכור.
ביער עבות, בין ארבעה קירות קרים
מעבר לקשת השמחה, בין גדר התייל
בתוך ענן אבק, בעמק בלי הרים
היתהלכתי כעיוור שאינו ברייל.
בשני צידי הדרך שני אנשים
במקביל הם הולכים, לכן הם לא ניפגשים
וקופידון שם יושב, כניראה שהוא שיכור
כי הרגשתי שריטות מחיצים, אך לא חוויתי אור.
ודחיתי סיפוקים, בעצם עד היום
אלו היו מילותיי הראשונות בתור אדם
ולא אמרתי לך את סיפורי,
כי איש ממנו לא יידע עד זקנתי
ואם תעלי במדרגות אט אט ותגלי
תביני למה אינני תואם לבני גילי ותבכי.
ואם תביטי על שיריי מרחוק, תיראי פאזל
ואם תנסי לחבר הכל, בחיים לא תצליחי
רק אשר אחבר מליבי לאוזנך כבל
תביני למה אני לא... פשוט לא.
וקופידון לוחש לי שהוא אוהב אותי עם אלכוהול בידו
ואיננו יכול לתקוע בלב ממתכת חציו, אלא רק עם חרבו
ואהבתי, חלקן יפות מראה חלקן פחות,
אך במקום לדמוע, לגמתי דמעות חריפות
ולא סטיתי מדרכיי, כי אדם אני,
ואחרי מספר חורפים אזכור אותך בתור דמיון שצייר מוחי
אני שונא לראות נשים ששיכות לקיץ שעבר,
כמעט כולן השאירו טעם אלכוהול, מקצתן טעם מר.
ומנורת הלילה שלי, פתאום נידלקה
אולי זה איזה סימן, לגירוש החשיכה...
וקופידון השיכור, שיסף עם חרבו את רגלי
לכן פצוע אהבה אני.
ציטוט ההודעה
