הכלב שלי
לפני שנה ו3-6 חודשים איבדתי את הכלב שלי, קראו לו אפי,
זה היה ערב כשראיתי אותו באחרונה, הלכתי לישון ואמרתי לאמא שלי "אל תפתחי לו את הדלת בבוקר"
(אנחנו גרים בעיר קטנה אז לשחרר כלב זה לא נדיר אבל בכל זאת יש סיכון)
למחרת אני מתעורר והדלת פתוחה ואני באתי לאמא שלי ואני מתעצבן עליה
בצהריים הלכתי לסבתי והכלב לא היה שם (הוא נוהג להיות שם) ולא הייתי לחוץ אולי הוא מטייל הלכתי לאמי לעבודה וגם שם הוא לא היה (גם לשם הוא היה נוהג ללכת) עד הערב כבר התחלתי להלחץ וציפיתי שבכל רגע אני ישמע את השריטות בדלת...
נרדמתי... בבוקר שאלתי את אמא שלי איפה הוא היא אמרה שהוא לא היה בבית והיא אמרה שזה קורה
הלכתי לסבתי לאמי לעבודה וטיילתי ברחבי העיר בחיפושו ושואל חברים אם הם ראו אותו אבל כלום, אחר הצהריים כבר בכיתי, הכלב היה כל כך יקר לליבי... אין יום שאני לא חושב עליו ואני לא אומר את זה כקלישאה אלא ברצינות גמורה אין יום שאני לא חושב עליו!
אני חולם עליו שאני מוצא אותו ואני רואה אותו והחלומות תמיד נורא מציאותיים ותמיד אני קם בבוקר עצוב...
אף אחד לא מבין אותי לא אימי לא אחי לא סבתי ולא אבי... כולם אומרים לי שכח אותו אבל אני לא יכול ולא רוצה לשכוח אותו
כל הזמן אני תוהה אם הוא חיי או מת, חיי טוב או חיי רע, מת בכבוד או לא בכבוד, אולי יושב לו באיזה כלוב וחושב איפה אני, עצוב... בודד
כל הזמן אני חושב אם לא טיפלתי בו טוב ואני תמיד חושב שאני הייתי צריך לטפל בו יותר טוב... לנצל את הזמן
בת - דודה שלי אבדה את הכלב שלה ושכחה אותו תוך 3 שבועות, אנשים כל הזמן מאבדים כלבים ושוכחים אותם
אבל אותו אני בחיים לא אשכח, זה אולי ישמע מטומתם אבל יש פעמים שאני והוא יושבים במיטה ופשוט מביטים אחד בשני שעות ארוכות
אהבתי אותו יותר מהרבה אנשים במשפחתי והרבה חברים קרובים, תמיד הוא היה שם שהייתי צריך אותו תמיד הוא ניחם אותי כשקשה
ואז הוא נעלם... ואני פשוט יושב ובוכה כמעט כל שבוע וקשה לי לישון, גם אחרי שאיבדתי אותו לפי יותר משנה
אני פשוט מרגיש התרסקות, כל הזמן אני חושב שהוא כועס עליי, שונא אותי... שנתתי לו ככה ללכת מהבית שלי...
כל הזמן אני רואה אותו על גלגלי עיני חושב מה היה קורה אם הוא היה לצידי, עוזר לי... ואני לו
זהו... זה הכל, כתבתי את זה בדמעות... אז להעריך.
ציטוט ההודעה
