למען הסר ספק ולמען הגנה על פרטיותם של קהל גולשינו, אנחנו מפרסמים פרוטוקול של משפט שנערך בבית משפט השלום בנתניה בנובמבר 2010 בו עורכת דין תבעה מספר אנשים על כך שהעבירו בניהם תמונה אינטימית שלה שצולמה ע"י חבר שלה אי שם ב2002.

נסכם בקצרה את המקרה:
הכל התחיל כאשר אחד הנתבעים מצא ברשת תמונה אינטימית של התובעת בעירום. הוא העביר את התמונה במייל לאחיו וזה התגלגל לעוד כמה אנשים.
מי מכיר את מי ואיך כל זה קרה לא באמת רלוונטי. מה שכן רלוונטי הוא שהנתבע לא צילם את התמונה וכמובן גם לא גנב אותה, היא הופיעה באינטרנט לכל המבקש.

לאחר טיעונים וכו', ברצוננו להציג את החלקים הרלוונטים לציבור הרחב מהחלטת השופטת:

אם ניישם את העיקרון האמור על המקרה בו עסקינן , עלינו למצוא מיהו המזיק הפוטנציאלי אותו אנו מבקשים להרתיע על ידי הקביעה כי התנהגותו הינה עוולה? כשלעצמי נראה לי כי המזיק העיקרי בעניין אינו גולש אינטרנט אשר נתקל בתמונות באקראי והעבירן לחבריו
--------------
גם מצידו השני של מטבע ההרתעה הרי אין כל אינטרס להרתיע גולשים פוטנציאליים מגלישה באינטרנט על ידי חיובם בתשלום פיצוי כל אימת שיתקלו בחומר פוגעני ברשת ויחשפו את חבריהם אליו. אין כל אינטרס לפגוע בחופש הגלישה באינטרנט ולגולש הסביר אין כל יכולת לדעת מהם החומרים בהם יתקל ברשת ואיזה מבין חומרים אלו מצוי ברשת בהסכמת הנפגע הפוטנציאלי ואיזה ללא הסכמתו . הטלת חובה לבירור כל פרט ופרט ביחס לגלישה באינטרנט למעשה תקעקע את יתרונותיו של האינטרנט ותרתיע גולשים מלגלוש באינטרנט מחשש שמא יתקלו בחומר אשר שליחתו לאחר תהווה עוולה ברת פיצוי. נראה לי כי זו אינה הדרך להגשים את עקרון ההרתעה באופן יעיל ולכן על פי עקרון ההרתעה היעילה אין לגישתי לקבוע כי שליחת התמונה בדואר האלקטרוני לאחר שנמצאה באקראי ברשת האינטרנט באתר במאפשר הורדה חופשית ובחינם לכולם , מהווה "פרסום" לצורך חוק איסור לשון הרע .
-------------
לא זו אף זו, ברשת האינטרנט מצויות בכל רגע נתון מיליוני תמונות הנגישות לכל גולש מכל מקום ברחבי הגלובוס. התמונות מועלות על ידי גורמים שונים. יש לציין שהתמונות נשוא המחלוקת בתיק זה הינן חלק ממספר תמונות בהן נראית התובעת אשר לא כולן מהוות פגיעה בפרטיות, ואף התובעת לא תבעה בגינן. לגולש הסביר אין כל ידיעה האם החומר בו הוא נתקל הועלה לרשת הדאינטרנט ברצונו של הגורם אליו קשור התוכן או בניגוד לרצונו. כאן לא הוכח בפני שהנתבעים יכולים היו לדעת ולהסיק שהתמונות שהועלו הועלו שלא ברצון התובעת, כאשר התובעת מצולמת בתמונות שפניה למצלמה, כאשר באחת מן התמונות המצולמות בג'קוזי יש טשטוש של חזה המצולמת על ידי תוכנת מחשב. עקרון נוסף שיש בידו להשליך על פרשנות המונח "פרסום" בחוק איסור לשון הרע הינו עקרון פיזור הנזק , על פי עקרון זה יש להטיל את האחריות על גבו של מי שהוא מפזר נזק טוב יותר , כך עלות הנזק לא תיפול על כתפו של המזיק לבדו אלא על כתפי החברה כולה . מיהו בענייננו מפזר הנזק הטוב ביותר? גישה זו של פיזור הנזק מובילה אף היא למסקנה דומה. אין זה סביר כי הגולש המצוי יידרש לבטח עצמו מפני נזקים שיגרום תוך כדי שימוש ברשת , ספק גם אם יש בנמצא ביטוח מעין זה . כמו כן הטלת דרישה שכזו תטיל נטל רב שלא לצורך על ציבור הגולשים ותפריע לחופש הגלישה ברשת האינטרנט. יישום העיקרון האמור על המקרה דנן מלמד שאין כל מקום להטיל אחריות על הגולש שנתקל בתמונות באופן אקראי. הטלת אחריות עליו תגרום למעשה למניעת הגלישה שכן אין לגולש הרגיל כל דרך לאתר תכנים פוגעניים ולוודא האם פורסמו בהסכמת האדם נשוא התכנים והאם יוכל להעבירם לחבריו אם לאו
-----------------
עיננו רואות כי, מטרות דיני הנזיקין השונות והעקרונות עליהם מושתתים דיני הנזיקין מובילים למסקנה ולפיה אין להטיל אחריות על הגולש המצוי אשר נתקל בחומרים באקראי, גולש כזה אינו יודע האם התכנים בהם נתקל ברשת פורסמו בהסכמת האדם בו עוסק הפרסום, כן אינו יכול לדעת האם שליחתם לאחר מהווה פגיעה באותו אדם ואין להטיל עליו את האחריות לבירור מידע זה.הטלת אחריות מעין זו עשויה לפגום בגלישה באינטרנט ובחופש אותו מקנה האינטרנט לגולשים השונים, תוצאה זו אינה רצויה כלל.
"21. לפיכך ולאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה לפיה משלוח תמונה שנמצאה באופן אקראי באינטרנט, באמצעות הדואר האלקטרוני לאחר אינה מהווה "פרסום" במשמעות חוק איסור לשון הרע. משהגעתי למסקנה זו ,אין מנוס מדחיית התביעה לגבי כל אחד מהנתבעים שכן לא הוכח כי מי מהם הוא האדם שאחראי להעלאת התמונות לרשת האינטרנט ."

לסיכום ותמצות הדברים:
השופטת בעצם קבעה שאין להטיל את האשמה על הגולש אשר מוצא תוכן באינטרנט ומשתף אותו מהסיבה שאין ביכולתו לדעת האם התוכן פורסם ביודעין ובהסכמת מי שמופיע לצורך העניין בתמונה או הסרטון ששותף.

לצפיה במסמך המלא