ממני אליכם, קצת על עצמי.
שלום לכולם,
אני רוצה לחלוק איתכם חלק קטן בחיים שלי, החלק של ה"מהפך" אצלי וחשבתי שאולי אם אני יפרסם את זה כאן, ככה אולי אני יתן "מוטיבציה" ונחישות לאחרים כדי שתוכלו כמוני - לקום מהכיסא ולעשות מעשה.
אני בן 21 היום, בדיוק מסיים את השירות שלי בצה"ל ביחידה קרבית (לא מתכוון לתת השם של היחידה), וכרגע אני מאושר ובמצב טוב בחיים שלי, אבל כדי להגיע למעמד שלי היום, עברתי הרבה חרא בחיים. ועל זה בדיוק אני רוצה לספר.
תראו, אני מגיל צעיר הייתי ביישן, ילד שקט וחמוד, "מופנם" כזה...בתכלס - חנון אמיתי (אני מדבר על בצפר יסודי עד י')
את תקופת היסודי שלי העברתי כמו תולעת מחשבים, בבית. אבל...ברגע שהייתי יוצא מהבית לא הייתי חוזר הביתה בריא ושלם כל פעם, הייתי חוזר פצוע וחבול בגיל העיר שגרתי בה, ומן הסתם שהבטחון העצמי שאף ל0 בערך..0 במקרה הטוב.
הייתי חנון אמיתי בבצפר, כל היום בתוך הכיתה, שלא נדבר על בחורות ועל חברים...היו לי 3-4 חברים מאד טובים שהיו מסתובבים איתי אבל לא ראיתי עולם באמת.
לקראת חטיבת ביניים, הפכתי לילד מאד בעייתי, לא שבעצם הפכתי ל"מגניב" או "קול", פשוט כל הסבל שעברתי ביסודי התפרץ באיזה שהוא שלב והייתי מתפוצץ על ילדים בבצפר שלי. זה הגיע לרמה שהיו משהים אותי מבצפר, לפעמים היו קוראים להורים שלי להגיע לבצפר לשיחה ובקיצור..עשיתי המון רעש. אבל עדיין, הייתי פשוט יצור מוזר. הייתי חנון, אבל ברגע שפירקתי כמה ילדים, אנשים פשוט התחילו לפחד, בנים ובנות. זה לא שאנשים פחדו בגלל מי שאני (עדיין הייתי חנון, הולך לבד ושקט כל היום) פשוט הייתי מגיב לכל אחד בהמון כעס והמון שנאה. לא יכולתי לסבול אנשים וצורה מסויימת של התנהגות מאנשים. (אני לא צריך לתאר מה עשיתי לאנשים כי ככה סתם זה ישמע כאילו אני מנסה "לסבן" לכם את האוזן).
אחרי שהתקופה הזאת עברה (לקראת כיתה י') התחלתי לקבל קצת פורפרציות לגבי העתיד שלי - הסבירו לי שאם אני ימשיך עם האלימות אני לא יוכל להתקבל ליחידה קרבית ואולי אפילו בכלל לצה"ל, וזה דבר שמאד מאד הטריד אותי בגלל שכל המשפחה שלי היא משפחה של לוחמים.
מאז שהסבירו לי על המצב, החלטתי להוריד הילוך ושוב להוריד את הפורפיל שלי לריצפה. הפסקתי להגיב בקיצוניות לאנשים, ונתתי ל"מקובלים" לעשות ממני סמרטוט שוב. אומנם רציתי להגיב כמו שעשיתי אבל ידעתי שאסור לי.
כשסיימתי י"ב, סיימתי שלצידי היו בערך 5-6 חברים טובים מהשיכבה שלי וכל השאר הם סתם אנשים שאני מכיר, לא באמת אנשים שאני יכול לסמוך עלייהם.
קבלתי צו ראשון- התגייסתי לצה"ל ומשם התקבלתי לאן שרציתי להגיע, החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה.
אני לא מדבר על השירות עצמו (שהיה לשינוי מטורף בלי קשר), אני מדבר על הקשיים שצה"ל מציב, אבל מצד שני צה"ל גם נותן המון בצד השני.
ברגע שהציבו לי בעיות מסויימות ומכשולים מסויימים, לא יכלתי יותר להשאר מי שהייתי. לאט לאט נפתחתי כלפי אנשים, השגתי לעצמי את החברים האמיתיים שלי ולמדתי מהר מאד איך לפתח קשרים בצורה מאד מאד מהירה (בגלל התפקיד) ובזכות זה נפתרתי מהבעיה הכי קשה שהייתה לי. נפתרתי מהביישנות שלי. מאז הצבא אני מסוגל לדבר עם כל בן אדם שאני רוצה. גבר, זקן, ערס, עבריין עם כובע נייק ושרשרת של "חי" , עם ערבי מוסלמי שמאיים עם נשק קר ביד, ומצד שני גם אני יכול להתחיל שיחה בקלות עם בחורה, עם כוסית, עם סתם ידידה של חבר ואין לי שום בעייתי גישה. אומנם עדיין יש לי לפעמים את "הברקס" הראשוני כשאני בתוך מועדון ואני רוצה לגשת לבחורה, אבל תמיד אני מסוגל להשתיק ולהתעלם מהקול הזה בראש ולגשת בכל זאת.
ועכשיו אני רוצה לנתח את הדבר הכי פשוט והכי קשה. איך באמת נפתרתי מהביישנות?-
תראו, ביישן הוא ביישן בגלל שהוא רוצה להיות ביישן. מה זאת אומרת? הכוונה היא שלביישן יש תחושה נוחה בלב ובראש ברגע שהוא שותק. למה? בגלל שאנשים מדברים ביניהם, יכול מאד להיות (ואפילו סיכוי גבוה) שיש לביישן מה להגיד גם, אבל הוא פוחד מידי להגיב ולדבר בגלל שאם הוא יגיד משהו שגוי\ לא נכון או בוטה האנשים שמדברים אלולים לצחוק עליו או להגיב בצורה שהוא לא רוצה שיגיבו.
לבן אדם שלא מתבייש אין את הבעיה הזאת ולא מכיר את זה. הוא פשוט יגיד "מה אתה דפוק? אם יש לך מה להגיד..ממה אתה מפחד לדבר?? אז מה אם אנשים יצחקו?" אז זהו- בן אדם שמתבייש לא רוצה שיצחקו עליו. גם ככה הבטחון שלו נמוך אז הוא רוצה שגם יצחקו עליו?? זה בכלל עומס לא קל לשאת על הכתפיים.
מה שאותי שינה זה הצבא. מה שינה אותי בצבא? התנאים, המצבים, המכשולים וההתקלות שצה"ל הציב לי.
ברגע שיש לך בעיות בבית ואתה יושן מיטה ליד מיטה בצמוד מאד ליד בן אדם שיושן לידך, אתה לא רוצה להוציא את הפלאפון מהכיס ולהתקשר לאמא שלך לדבר איתה כי אתה פוחד מהעונש שהמפקדים יתנו לך אם תדבר בפלאפון...אז מה עושים?
נותנים מכה קלה לחבר שיושן לידך "אחי, אני יכול לדבר איתך על משהו..?" ופותחים את הפה. לאט-לאט, בזהירות..אבל מדברים. רק שפותחים את הפה ונותנים לכל הרעש בבטן לצאת אפשר ללכת לישון בשקט בידיעה שפרקתם את מה שיש לכם בלב להגיד.
לפי דעתי, בן אדם שרוצה להיפתר מהביישנות שלו, ולא רוצה לחכות לצה"ל שישנה אותו, חייב להגיע למסקנה בעצמו שהוא חייב לעשות צעד אמיתי וקשה מאד כדי לצאת מהביישנות שלו. חייב לקום מהכיסא, מהאיזור הנוח שלו ולפתוח את הפה. לתת לאנשים לשמוע את הדעה שלכם. לתת אנשים להבין שגם לכם יש מח וגם לכם יש מה להגיד. לא עוד "המורה, אני יכול בבקשה ללכת לשירותים?" אלה יותר בסגנון, לקום מהכיסא "אני הולך לשירותים, המורה". לא לפחד לדבר, לא פחד להגיב לאנשים ברגע שהם אומרים משהו ואתם חולקים עלייהם, לא לפחד לגשת לבן אדם ולהגיד "סלח לי, אתה יכול רגע לעזור לי?" כי אין בן אדם שלא אוהב לעזור. וקיבינימט...לא לפחד לבוא לבחורה "היי, באלך להכיר?" וגם אם היא תגיד "יש לי חבר" או "עוף לי מהעיניים" או משהו בסגנון...מה איכפת להם? אני יודע שזה פוגע..אבל אל תשכחו בחיים...אנחנו גברים, וגברים צריכים לדעת מתי לערב רגשות ולהתבכיין ומתי לעשות פרצוף רציני ולהגיד "לא מזיז לי".
משהו קצר לפני שאני מסיים, תהנו:
שיהיה לכם בהצלחה ואני מקווה שעזרתי פה למישהו
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Owl
