הזמן שאבד לי
הזמן שאבד לי
"החיים לימדו אותי שאני צריך לעשות מעשים לא בגלל שבא לי או לא,
אלא בגלל שהם נכונים"בתור כותב מאמרים ידעתי שאני צריך להתחיל בציטוטים. להתחיל במשהו שיפתח את הסיפור כולו.."חטאתי את החטא הנורא ביותר
שיכול אדם לחטוא:
לא ידעתי אושר."
בחרתי בציטוטים מנוגדים, בגלל שכזה הוא טבעו של האדם. יין-ויאנג, שחור ולבן, טוב ורע.
"הייתי נותן את כל ימי המחר שלי עבור אתמול אחד" -
אני מתגעגע.
לא לאדם.
אלא לזיכרון.
לעוצמת הרגשות שחשתי בכל גופי. עוצמה שגרמה לי לצאת רגע החוצה מהאולם, ולהסתכל מבחוץ פנימה.
כל האנשים רוקדים, שמחים. כולם נראים כחסרי בעיות, וכולם חסרי פחד. – כולם חיים.
פתאום הבנתי שאלו לא החיים שאני רוצה. לא החיים של הרדיפה האין סופית אחר מספר לא מוגבל של נשים, של רגעים קטנים שנעלמים יום למחרת, או במילים אחרות – את הדברים הזמניים.
- ועכשיו זה הזמן לספר, וכמו כל סיפור טוב צריך להתחיל בהתחלה.
איפה שהכל התחיל.. ממש ממש בהתחלה...
הכל התחיל במכתב שקיבלתי בדואר. מכתב מרגש שכל אחד היה שמח לקבל – חבר ילדות שלך החליט לעשות את הצעד. הוא מתחתן. אותו חבר שאילוצי החיים גרמו שלא ראינו אחד את השני כבר זמן רב, מספר שנים.
"אולי התבגרות פירושה ללמוד לאהוב ולסלוח, לצאת למסע ארוך בחיפוש אחר הזמן שביזבזנו, שכבר איננו."
התאריך של החתונה הוא ה- 22/5/13, ואתה מקבל התראה ראשון. חודש לפני, שהכל עוד בחיתוליו.
" הרבה זמן לא ראיתי את ניר ("שם בדוי"), איך הוא התקדם. מתחתן, חוגג כל יום (רואים בפייסבוק) וחי את החיים עם מלאאאאא חברים. – איזה בן אדם, לא יודע מה הוא עשה במהלך חייו שלא ראינו זה את זה, אבל בטוח הוא עשה משהו נכון."
באותו יום על הבוקר לקחתי יום חופש והלכתי למסע קניות. קניתי חליפה, נעליים, והוצאתי כסף למתנה. 1000 שקל.
התאריך הגיע – 22/5/13
איך אני מתרגש. חבר שלי מתחתן.
הערב הגיע, והנה אני נוסע לכיוון האולם. נוסע לבד. בר לא תגיע, היה לנו ריב. לפעמים זה ריב אחד יותר מדיי שכבר אתה אומר לעצמך שנמאס לך. למה אתה צריך לריב כל יום? איפה האהבה? למה להתפשר כל הזמן, ועוד פעם היא עושה משחקים.
היא לא רוצה, שלא תבוא!
הגעתי לחתונה. אולם במרכז תל אביב – איזו כניסה מרשימה, איזה אולם יפה!
בכניסה אני מציין את השמי, ונאמר לי על-ידי המארחת שאני יושב בשולחן השמור לחברים. - אני מאושר.
"וי?"
"אורי?!"
"וי!!!! אח יקר שלי!!!! מה נשמע אחי? מה קורה? מה המצב? מה חדש? – יווואווו – תביא חיבוק אח יקר!!
כמה זמן לא ראינו אותך, מה קורה אח יקר שלי?"
"וואלה, אושר עילאי. הכל טוב."
"מצויין... מצויין... אז תגיד רגע אחשלי... מה עם ההיא, עדיין איתה? איך קראו לה תזכיר לי? איזו יפיפייה אני זוכר כולנו קינאנו בך, וואלה אני נזכר איזה דיבור רץ בין כולם על הבחורה הזאת שלך.. אחחח ימניאק אתה הסתדרת אתה.. קיצר מה איתה?
"נפרדנו."
"וואלה?! שייוואוו.. מצטער אחי. טוב שכח מזה עכשיו.. היום אנחנו בחתונה של ניררררררר!!! היום נמצא לך מישהי! היום!!!"
"אוהב אותך נשמה, אבל אני תפוס."
"תפוס?!, אז איפה היא? היא מסתובבת כאן איפשהו? – חברה שלי וי!!!! חברה שלי וי!! (הוא קורא בקולי קולות)"
"שששש... היא לא כאן אחי. היה לנו ריב בבית, והיא החליטה שהיא לא באה.
"טוב אח יקר.. יאללה אני ממשיך להסתובב להגיד שלום לעוד חברים, ניפגש בפנים, ביי אחשלי היקר."
- אוף... זה היה מעיק. כמה שאלות.. אז לא באתי עם בר, אז מה! כולה באתי לבד.
אני מוצא שולחן פנוי בבופה בחוץ ששם כולם עומדים, מחכה ל- 20:30 שיתחיל החופה וקידושין.
אני יושב בשולחן לבד. מסתכל מסביב על הזוגות וחושב "איך הם כל כך מאושרים?, איך הם תמיד נראים כל כך מאושרים?"
למה אצלי זה לא נראה ככה? אולי אני עושה משהו לא נכון?
הערב ממשיך, ואנשים ממשיכים להגיע. – אני יושב לי לבדי, ומדי פעם ניגשים אנשים להגיד לי `שלום, מה נשמע?, מאיפה אתה מכיר את החתן/כלה?` – מרוב ששאלו אותי את השאלה הזאת, ושמתי לב שפונים בעיקר אליי, ואני בטוח שזה בגלל שישבתי לבד ונראתי גלמוד – רציתי לענות "שכבתי עם הכלה, ויש לנו ילד. באתי לאירוע בשבילו, חשוב שיראה את אמא שלו מתחילה פרק ב` בחיים ".
אבל בתכלס עניתי – "ניר חבר ילדות שלי, נולדנו ביחד, גדלנו יחד".
אני עומד עם הפלאפון ומצלם את הכניסה של החתן והכלה הולכים עם ההורים על השביל לכיוון הרב.
20:30 – מתחילים...
זיקוקים באוויר, מוזיקה, מחיאות כפיים, צעקות, והרבה התרגשות – אני מאושר, שוב.
אני מצלם, ומתאפק לא להפסיק את הצילום בגלל הרצון העז למחוא כפיים, ולצעוק בקולי קולות שהם ישמעו כמה אני שמח בשבילם.
מתחילה המוזיקה השמחה, וכולם רצים לחבק את החתן והכלה. אני רץ גם – ומקבל חיבוק נרגש מניר, החתן הטרי.
הרב מקריא את הדרשה, החתן אומר מה שצריך. שמים טבעות, החתן שובר את הכוס – והם נשואים.
מייד לאחר מכן אני ניגש לתת חיבוק אוהב לכלה שנראית פשוט מעולה. באמת דוגמנית על. (בלי קשר שזה המקצוע שלה. הלבשה תחתונה, כן?..)
לאחר מכן, אני הולך אחרי הזרם לכיוון האולם.
שולחן מספר 16. זה השולחן שקיבלנו כל החברים של ניר. שילוב של 4 שולחנות לאורך, מה שמצביע על כמות החברים הבאמת טובים שהגיעו לחגוג איתו את האירוע הגדול של חייו.
שם הכל התחיל. באולם.
ולמקרה שאתם לא מבינים בדיוק למה אני מתכוון, תמשיכו לקרוא...
כמו כל חתונה – זה מתחיל בריקוד סלואו של החתן והכלה שכולם צופים, והבנות נמסות וחולמות על עצמן בשמלת כלה עם האביר הלבן שלהן.
והבנים – עוד אחד נפל. אבל המסיבת רווקים? עד עכשיו אני חושב על נקטרינה.. איזה חזה אינעלהעולם!
ואני? אני נמצא שם בין כולם, ומסתכל על החבר שלי רוקד עם אהבתו בענן עשן לצלילי שיר אהבה, וחושב לעצמי אם זהו פסגת האושר. אם זה הרגע שנצרב לעד בזכרונו של אדם. הרגע הזה שאתה והאהבה שלך במרכז העולם. רק שניכם. העולם עוצר מלכת, וזה רק אתם. רק אתם...
הדיג'י אומר לאחר הריקוד "בואו נתחיל לעשות שמח" – ומפיץ את מגוון הרמיקסים במזרחית ובאנגלית – וכולם מתחילים להשתולל.
עוד לא עברה דקה מרגע שאמר את זה, ואחד החברים של ניר רץ למרכז הרחבה עם בקבוק ואן-גוך בלוברי דאבל, ומיוקוב אקספרסו – ומתחיל למזוג צ'ייסרים לכולם! – כולם שותים – כולם שותים לפני האוכל לפחות 30 בקבוקים של שתייה חריפה מכל סוג שרק עולה לכם לראש! – תוך כדי שניר צועק לנו "אני נעלם, אני נעלם..."
- ומשם הדיג'י אומר. "הפסקה קצרה לאוכל, ומשם ממשיכים בחגיגות עד השעות הקטנות של הבוקר."
אני הולך לשולחן שקבעו לי. מספר 16. את החברים של ניר אני לא מכיר, אולי רק אחד, 2 בלחץ.
אבל אני חברמן, לא קשה לי להכיר ולדבר, אז זה מה שעשיתי. תוך 5 דקות הכרתי את כולם.
- במקום לאכול – הם המשיכו לשתות, ולשתות, ולשתות, ולשתות, ולשתות... ללא הפסקה!
וכבר לפני ההמשך של הריקודים, כולם כבר איבדו את עצמם. הם הגיעו לרמה של מחוקים לגמרי!
כולם משתוללים, האלכוהול זורם בעורקים, ואני שלא שתיתי הרבה, רוקד עם כולם, עושה שמח לחבר שלי.
והנה חוזרים לרחבת הריקודים...
באיזשהו שלב החברים של ניר התחילו לעבוד – כל הבנות המדהימות שהיו שם התחילו להצטרף לריקודים שלהם, ולקפיצות. משום מקום ראיתי פתאום 4 אנשים מתמזמזים בטירוף עם בנות לא מוכרות, ובאלגן, וממשיכים לשתות..
והברמן מגיע ומתחיל למזוג כבר לפיות של האנשים, כי כוסיות קטנות זה כבר לא מספיק... והמוזיקה ממשיכה, והבנות מתחילות להוריד בגדים, וכולם ממשיכים לקפוץ ולצעוק, והבנים מורידים חולצות להראות את הגוף שלהם – והחברות של הכוסיות הולכות לדוגמנים ואומרות להם שהכוסית הזאת נדלקה להם על התחת והיא רוצה שהם יעשו צעד..
ובלאגן אחד שלם! – בקבוקי אלכוהול שבורים על הרצפה, וכולם שיכורים וערומים. – אז אני יוצא שניה החוצה מהאולם ויושב בשולחן בופה שישבתי בו בהתחלה.
אני מסתכל לתוך האולם – שכל קירותיו עשויים זכוכית, כך שרואים כל מה שקורה בפנים.
ואני חושב על דבר אחד. – זהו פסגת האושר?
מחר הם יתעוררו בבוקר ולא יזכרו דבר.
ניר יקום בבוקר כבעל, והחיים החדשים שלו יתחילו.
וכל השאר? כל השאר יחזרו לחיים שלהם... כל אחד יתעסק בשלו.
כל אחד ישאר עם זיכרון טוב למשך יומיים, ומשם זה יגמר.
ואני? – אני חושב ביום למחרת.
חתונה? מסיבות? חברה? – אלו הם פסגת האושר?
ואז אני מבין.
הזמן שאבד לי. – הוא פסגת האושר. – כי הזמן הזה הוא הזיכרון שלי. הוא מה שגורם לי להמשיך קדימה.
V
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי rodney1
