בין הפטיש לסדן.. חברות וערכים או אהבה..
אין לי מילים לתאר באיזה מצב אני נמצא.. נקלעתי למצב שנראה לי פגשתי את אהבת חיי אבל כדי להיות איתה אני צריך לוותר על שניים מבין החברים הכי טובים שלי.. המצב כזה היית לי ידידה שהיית בעניין שלי אבל בזמנו הייתי ילד מפגר ולא התאים לי קשר רציני וברוב טיפשותי שידכתי אותה לחבר שלי... אחרי שנה וקצת שהם היום ביחד וגם היא וגם הוא עדיין היו בין האנשים החשובים לי בעולם הם נפרדו פרידה מכוערת דבר שכבר גרם למתח במשולש הזה, כי למרות שאני זה ששידכתי בניהם, הפריע לו הקשר שלי איתה בזמן שהם היו בני זוג.. באמת שבזמנו זה היה קשר תמים לחלוטין לא חשבתי שאני אהיה איתה.. בעקבות הפרידה שהיא נפרדה ממנו הוא דיי התפרק ואני לאורך כל הפרידה הייתי לצידו באמת שניסיתי שהייתי הכי תומך שאפשר, דאגתי שהוא יצא מהבית, בזמן שהוא הרחיק את עצמו מכולם ניסיתי לגרום לכולם להתקרב אליו שוב... אבל באותו זמן גם שמרתי על קשר עם הידידה.. אחרי כמה זמן הוא חזר לעצמו הכל טוב ויפה אפילו מצא מישהי חדשה אולי לא אוהב אותך כמו את הקודמת אבל עדיין משהו.. ופה הגיע הסיבוך.. לאחר 7-8 חודשים מהפרידה אני התאהבתי באותה ידידה.. ואני דיי בטוח שגם היא בי.. תמיד היה לנו קשר מיוחד ובאמת שאני יודע שזה לא סתם משהו חולף... אחרי הרבה חשיבה עם עצמי והסתכלות על מצב העניינים החלטתי לדבר איתו על זה.. לבקש ממנו את האישור שלו.. זה הגיע גם בעקבות שהוא אמר לי שהוא התגבר עליה.. דיברנו פעמיים בפעם הראשונה לא נסגר הסיפור.. בשני הפעמים הדיבור היה רגוע והוא אמר שהוא מבין אותי.. הוא גם אמר שהוא כועס ושאני אצפה לריחוק מסויים אבל למרות זאת הוא עדיין מבין אותי כי זו הרגשה של בנאדם.. כל כך התרגשתי מהמילים שלו.. אמרתי לעצמי הוא מבין אותי, הוא יוכל לסלוח לי אם הוא מבין אותי.. הייתי נאיבי חשבתי שתוך חודש אנחנו חוזרים להיות החברים הכי טובים.. שזה סתם בור קטן באמצע הדרך.. אבל זה לא מה שקרה.. פתאום בבום אחד הכל הסתבך.. הוא לא מדבר איתי בכלל ובנוסף אני הוא ועוד אחד היינו כמו שלישיה כזאת וגם החבר המשותף אמר לי במילים אחרות שבעקבות המקרה גם אותו איבדתי בתור חבר, ושניהם היו יכולים להיות חברים לחיים... אני מבין את ההחלטה שלהם עם כמה שזה כואב.. וזה כואב... הם פשוט נטשו אותי באופן מוחלט בגלל שהתאהבתי.. בגלל משהו שלא בשליטתי.. בגלל שרציתי להיות מאושר.. ומה שהכי קשה שאני לא מאשים אותם בכלום.. אני מרגיש שזה מגיע לי.. מגיע לי לסבול... אני אפילו באיזה שהוא מקום מתבייש בעצמי.. בגדתי באמון של חבר.. אבל מצד שני סבלתי באופן בל יתואר בשמירה על הרגשות שלי.. לא יכולתי לסחוב את זה יותר... הרגשתי שאני חייב לנסות.. לא רציתי לחשוב מה היה יכול להיות, רציתי לדעת מה יהיה.. והחלטתי שאני מוכן לקחת את הסיכון בתקווה ענקית שיבינו אותי ויסלחו/יפרגנו או לאדע מה... אפעם לא הייתה לי חברה רק סטוצים, אף אחת לא הצליחה באמת לתפוס את הלב שלי.. חוץ ממנה.. היחידה שהצליחה.. שאני מדבר איתה פשוט הכל נשכח.. הכל הופך לטוב יותר.. אני מרגיש שזאת ההחלטה הכי טובה בשבילי, ואני מדגיש בשבילי.. ובמידה ולא היו מעורבים בעניין אחרים זאת היית החלטה קלה.. אבל באותו הזמן אני אוכל את עצמי מבפנים.. אני לא יודע איך לכפר על העוול שעשיתי לחבר שלי.. לפעמים להעלם נראה לי כמו הפיתרון היחיד.. חשבתי לבקש מההורים ללכת לטיפול כי אני פשוט מאבד שליטה על החיים שלי.. מבנאדם שהיה אוכל כל היום באמת משהו כמו כל שעה אני כבר כמה ימים אוכל 2-3 ארוחות קטנות ביום.. אני בדיכאון אין לי תיאבון אין לי רצון לכלום... באמת שאני מתחיל להאמין שאין דבר כזה אושר אמיתי.. בשביל שתיהיה מאושר באספקט אחד של החיים אתה צריך להיות אומלל באספקט אחר...
ההרגשה הורגת אותי.. אני מרגיש שאני לא מסוגל לעשות את זה... אני מתבייש, לא מאמין על עצמי... לא אכפת לי מהכעס של חבר שלי כמו שאכפת לי מהכעס שלי על עצמי.... אני לא יודע אם אוכל לשאת את האשמה הזאת.. את הבגידה בערכים שלי... אני אוהב אותה אבל בשביל לממש את זה אני צריך להיות מישהו אחר.. מישהו אגואיסט שחושב על קודם כל על עצמו... איך אוכל להיות מאושר בידיעה שגרמתי למישהו אחר, ועוד מישהו שממש חשוב לי לכל כך הרבה סבל... לא מגיע לי לנסות בכלל להיות מאושר.. אני תוהה אם יש דרך לחזור בי.. כי באיזשהו מקום אני מרגיש שעכשיו זה הברירה היחידה כמו שאז הרגשתי שלנסות להיות עם אותה ידידה זו הברירה היחידה.. אני תקוע בין הפטיש לסדן ואין לי דרך לצאת מיזה...
א-נ-י א-ו-ה-ב א-ו-ת-ה אין שום ספק.. היא מושלמת מבחנתי.. האדם שהכי כיף לי להיות במחיצתו.. אני לא רואה חיים בלי שהיא חלק מהם.. אני מעדיף למות בחיים כאלה... מה שווים חיים שאתה חיי לפי העקרונות שלך ונחשב ״כבנאדם״ אם אתה לא רוצה לחיות אותם? איך אני אוכל להיות מאושר בידיעה שאולי נתתי לאהבת חיי לברוח לי בין הידיים.. אתם בטח חושבים מה הוא מגזים ״אהבת חיי״ אבל באמת שככה זה מרגיש... פעם ראשונה שאני מרגיש ככה.. פעם ראשונה שאני שוקל לזרוק את הערכים והאמונות שלי למען בחורה.. כי באמת שאין לי איך להסביר למה אבל אני יודע שזה יכול להיות שווה את זה..
מה לעשות?? להיות עם האישה שאני אוהב במחיר של לוותר על הערכים שלי..? או לוותר על הסיכוי הראשון שלי איי פעם לאהוב באמת על מנת לא לפגוע באחרים..?
ציטוט ההודעה
