למי שרצה לדעת מזה אימו, מה מאפיין אותם, וכו', תקראו את הכתבה הזו:
(התכוונתי לפרסם אותה בנושא נפרד, אבל בעקבות הדיון והשאלות החלטתי לשים תכתבה כאן).
מצוברחים שיק
מכירים ילדים עם שיער צבוע שחור שמסתיר באלכסון חצי פנים? יכול להיות שהם אימו - ז'אנר מוסיקלי שאיבד את עצמו לדעת והפך לאופנה לצעירים מלנכולים.
מאז הולדת תרבות הפופ לכל דור ודור יש את המוסיקה והאופנה שמדברות אל הנוער המיוסר, המלנכולי, האאוטסיידרי וחסר הביטחון העצמי. בכל דור ודור יש את הילדים שמתאהבים בדיכאון ועושים לו האדרה גם כשהם מרגישים סבבה, שגם זה, מה לעשות, קורה לפעמים.
יש את הילדים האלה שלובשים שחור, שמרגישים שלא מבינים אותם, שמאמינים בכל לבם שעצב הוא רגש עמוק יותר משמחה. הילדים האלה שנשבר להם הלב, שחשים יאוש קיומי, אלה שבאמת-באמת מרגישים, כל כך מרגישים שבא להם להתפוצץ. או לחתוך את עצמם. היום הדבר הכי חם אצל הנוער המיוסר הזה והנוער האלק-מיוסר הוא אימו (Emo).
יש דברים שאי אפשר להבין אחרי גיל 16. תרבות האימו היא אחד מהם. האינסטינקט הראשוני הוא להשלים עם זה ולוותר מראש. אבל ההצלחה הפנומנלית של להקת האימו מניו ג'רזי, My Chemical Romance, שיבשה לנו את התוכניות.
"כמיקל" היא כרגע להקת הרוק הכי גדולה בעולם, וגם על ישראל לא פסחה ההיסטריה סביבה: האלבום החדש The Black Parade"" (הד ארצי) נחטף כמו לחמניות עם סומסום, הלהקה הופיעה לאחרונה על שער שבועון הנוער "ראש 1", וילדי תיכון מדן ועד אילת הולכים לבית הספר בבגדים שחורים ופרצוף מורבידי, כמחווה לסולן ג'רארד וויי. כיוון שכך, אין ברירה אלא לברר מה זה האימו הזה, ולמה אדם צריך להסתיר שני שלישים מהפנים על ידי שיער (ועוד בקו אלכסוני)? ובכן, נתחיל ביסודות:
Emo זה קיצור של Emotional או Emotive. בהכללה גסה, היום האימו הוא ז'אנר של פאנק אמריקאי רך, פופי וממוסחר, עם סולנים נסערים ומלאי פאתוס ששרים טקסטים מלודרמטיים על שנאה עצמית, מערכות יחסים שכשלו ואהבות שמתו בטרם עת. באם-טי-וי זה רץ חזק מאוד, וחובבי אימו הם נערים ונערות רגישים שלא מחייכים, לא חופפים את הראש (זה משמר את הזווית האלכסונית של הפריזורה ומונע מהצבע השחור לדהות) ומציירים לבבות שותתי דם על הזרוע או במחברת.
דיכאון מסחרי
אבל לפני שהאימו הפך למלת סלנג שמתארת אווירה - דיכאון, מלנכוליה או החצנה מוגזמת של רגשות - הוא היה ז'אנר מוסיקלי, שונה מאוד מהאימו העכשווי של אם-טי-וי.
השם ניתן לראשונה באמצע שנות ה-80 ללהקות מסצינת ההארדקור-פאנק של וושינגטון די-סי. המושג אימו (או אימו-קור, קיצור של Emotional Hardcore או Emotive Hardcore) תיאר את הלהקות שהתרכזו באותה תקופה סביב הלייבל דיסכורד של איאן מק'קיי מפוגאזי.
האימוקור, בניגוד לסתם פאנק, היה חדור אידיאולוגיה ברמה מאוד רגשית, ונחשב מתנגד לנהנתנות ולאלימות. בתחילת שנות ה-90 דעך הגל הראשון של מה שכונה אימו, ובמקומו בא גל של להקות יותר רכות, שכבר לא היו אימו-קור, אלא יותר אינדי-אימו.
בהמשך המלה רוקנה מהמשמעויות המקוריות שלה, והפכה לכלי מיתוג ושיווק בידי חברות התקליטים הגדולות, שמלקקות את האצבעות מלהקות עם שמות מורבידיים כמו Funeral for a Friend או Death Cab for Cutie.
תרבות לא מהפכנית
היום מציין המושג אימו הלך רוח, הרבה יותר מאשר תת-תרבות או ז'אנר מוסיקלי מובחן. כבר אין שום קשר בינו לבין אידיאולוגיה זו או אחרת, ולמרות שילדי האימו הם ילדים של בורגנים לבנים (או אשכנזים) שמבכים את הריקבון של הקיום הפרברי באמריקה (או בכפר סבא), האימו הוא טרנד אסקפיסטי שמקדש את האישי והוא נטול אג'נדה פוליטית.
כיוון שתרבות האימו אינה מהפכנית, היא לא מסוכנת לסדר הקיים. היא לא תרבות נגד וההגמוניה השלטת יכולה להשגיח עליה, וגם לעשות לא מעט כסף על חשבונה. אופנת האימו מנצלת את הפוטנציאל הצרכני של הנוער עד תום, ואפילו תל אביב מלאה בחנויות שמוכרות בגדים ואביזרי אופנה שמותאמים לנער האימו המעודכן.
מבחינה אופנתית יש שתי פרשנויות מקובלות לאימו: הראשונה היא מראה מעט יותר וינטג'י, חנוני ובעל ניחוח עשה זאת בעצמך. המראה הזה כולל בעיקר חולצות טי קטנות עם הדפסים, סוודרים קטנים, צעיפי צמר, ילקוטים וסיכות דש.
המראה השני הוא דרמטי ומחויט יותר וכולל בגדים שחורים בשילוב של מעט אדום, שיער צבוע לשחור עם פסים אדומים או ורודים, איפור כבד ופירסינג. שתי הקבוצות הולכות עם שיער על הפנים, נעלי אולסטאר או סניקרז של "וואנס" ומותגי סקייטרים אחרים, ואוהבות משקפיים שחורים עבי מסגרת.
מרבית האלמנטים של אופנות האימו השונות לקוחים מטרנדים אלטרנטיוויים של הדורות הקודמים. ילדי האימו אימצו את הבגדים השחורים של הסצינה הגותית, את חגורות הניטים של המטאל, צמידי הפלסטיק העגולים וסרטי ההזעה לידיים מהאייטיז, האיפור של רוברט סמית מהקיור, האנדרוגיניות של הגלאם או של מרילין מנסון והמבט המושפל של השו-גייזרים (להקות רוק אלטרנטיווי אנגלי משנות ה-80 שמבטם היה מושפל תמיד לעבר הנעליים, כלומר לעבר פדאל האפקטים).
הם לקחו את הקוצים והצבעים בשיער מהפאנק, את הפוני והעניבות של המודז, את השיק המתיילד והמשקפיים עבי המסגרת מילדי האינדי, הסניקרז של הסקייטרים, האולסטאר מהרוקנרול, המשבצות השחורות-לבנות מהסקא והפירסינג והקעקועים מהניו-מטאל. הבנות לקחו גם את ההצטעצעות הילדותית והגרביים המפוספסים מנערות רייב או אינדי, והכל ביחד יצר לוק חדש ועכשווי.
אימו זה לבכיינים
בעוד שאין שום ספק שילדי אימו - כמו כל ילד אחר שחווה אהבות ואכזבות לראשונה - באמת מרגישים בצורה מאוד אינטנסיווית, קל לצחוק עליהם ועל הלהקות שהם שומעים ולטעון שהדיכאון שלהם מזויף ומנייריסטי והסבל שלהם לא אותנטי.
ילדי האימו, מצדם, מרגישים צורך להתגונן, והאינטרנט מלא בהסברים של נערים שטוענים שזה שהם רגישים לא אומר שהם בהכרח עצובים, ושהם בכלל לא חותכים את עצמם אלא פשוט לא מפחדים להביע רגשות. אחר כך הם מתפלאים שצוחקים עליהם, שאומרים שהם כותבים שירה ושלהיות אימו זה הכי הומואי, ושאנשים עושים כסף מהפצת סטיקרים כמו זה שרואים בו איש גוזם את הדשא עם הכיתוב "חבל שהדשא שלי לא אימו - אז הוא היה חותך את עצמו".
הרשת גם היא מלאה בפרודיות על אימו: יש סטיקר שהופץ לקראת 6.6.2006 ובו מבחר תספורות אימו, בליווי האזהרה ש"אם יש לכם אחת מהתספורות האלה, תתכוננו לחטוף מכות בתאריך הזה".
יש דיאלוגים בין זוגות אימו (בחורה: "יאללה, בוא נזדיין". בחור: "אני עצוב מכדי להזדיין". בחורה: "גם אני עצובה, בוא נזדיין ונבכה". בחור: "אני כבר בוכה"). יש שמות מצחיקים ללהקות אימו מומצאות. אנחנו אהבנו במיוחד את השם "מות המסילה הסיבירית של אהבתנו המושלמת החלודה והנשכחת".
בשורה התחתונה, ואולי בגלל כל הגלגולים והאקלקטיות, אי אפשר באמת להגדיר אימו, והוויכוחים בקרב ילדי הקהילה, לגבי אילו להקות ראויות לתואר ואילו לא, ממלאים מאות עמודי בלוגים.
גם אם תתפסו בקניון עזריאלי בתל אביב ילדה בת 15 עם שיער צבוע לשחור, טי-שירט שחורה קטנטנה של "אמילי סטריינג'", חגורת ניטים, עיני פחם, עניבת אווריל לאבין (למרות שהיא מתעבת את אווריל לאבין, כמובן) שמפאת גובהה מגיעה לה עד הרצפה, אולסטאר שחורות מסמורטטות שעל החלק הפלסטיק הקדמי שלהן היא ציירה בקפידה משבצות בלורד שחור וילקוט נפוח של דיקיז, ותשאלו אותה מה זה בדיוק אימו, סביר שלא תהיה לה תשובה משכנעת.
אולי היא רק תגיד: "כל הילדים שהם לא באמת אימו אומרים על עצמם שהם אימו, ומי שהוא באמת אימו לא יגיד על עצמו שהוא אימו. אני לא אימו, אימו זה לבכיינים".
תמונות:
נוער מיוסר:
חן. מסוג הדברים שאי אפשר להבין אחרי גיל 16:
רונה. הצטעצעות ילדתותית בהשראת נערות רייב או אינדי:
שלומה. Emo מ- Emotional:
אלון. בגדים מאמילי בכיכר והשראה מטים ברטון:
תקראו הכל, שווה את זה.
עכשיו בקשר לדעה שלי, אני נגד זה, ורוב באמויים הם אנשים שהיו נגעלים מזה לפני חצי שנה, ופתאוםם הם כאלו, באמתתת שזה מושפעות אחת גדולה.
שיהנווו להם :\.
גשם של עופרת יצוקה.
נכתב במקור על ידי HaToReF
הרשאות פרסום
ציטוט ההודעה
