ה
היסטוריה גדושה בניסיונות
להוכיח את
קיומו של
אלוהים, פחות בולטים הם הטיעונים הא-פריוריים והפסטריוריים שמחפשים להפריכו או לתייגו כקונספט שקיומו שנוי במחלוקת.
להלן כמה מן הטיעונים הללו:
טיעון חוסר ההוכחה: מכיוון שה
תאיסטים אינם יכולים להוכיח את קיומו של אלוהים, וכל טיעוניהם הם בגדר הנחות - הרי שישנה הצדקה לפקפק בקיומו.
טיעון חוסר האמונה: הוא טיעון שטוען כי אם אלוהים קיים(והיה רוצה שהאנושות תידע על כך), הוא היה גורם למצב שבו כל האנשים ההגיונים יאמינו בו, אבל מכיוון שיש אנשים שאינם מאמינים בו ולא מעט אנשים הגיונים שלא מאמינים בו, או שהוא לא קיים או שהוא לא מתעניין בנעשה בעולמנו. טיעון זה מעמיד את ה
מציאות הקיימת אל מול מצב שבו אלוהים כן היה קיים והיה מתעניין בנעשה בעולמנו.
הטיעון ההיסטורי: ה
היסטוריה המתועדת מלמדת כי ה
מונותאיזם צמח על רקע האמונה ה
פוליתאיסטית, שכללה בין השאר גם אלים דמויי-אדם, שהתפתח בעצמו מאמונות בכוחם העל-טבעי של עצמים דוממים. מכיוון שכך, ניתן להניח שהאמונה באלוהים מקורה באמונות פרמיטיביות אחרות.
בעיית הרוע: הואיל ואלוהים מוגדר, במרבית הדתות, ככל יכול, יודע הכול ומקור הטוב; נשאלת השאלה מדוע עולמנו שופע ברשעות, חוסר צדק וסבל? אם אלוהים הוא כל יכול ויודע הכל, אז הוא יכול ויודע כיצד למנוע את העוולות בעולמנו. אם אלוהים הוא טוב ונדיב אז הוא רוצה להשכין ערכים טובים של שלום, אהבה וחמלה; ולמנוע רשעות, חוסר צדק וסבל. אם אלוהים יכול, יודע ורוצה למנוע את הרע בעולמנו - מדוע אינו עושה כן? אם אלוהים רוצה למנוע רוע, אך אינו יכול - אזי אינו כל-יכול. אם הוא יכול אך אינו רוצה - אזי הוא רשע. אם הוא גם יכול וגם רוצה - מאין נובע הרוע? אם הוא גם לא יכול וגם לא רוצה, אין סיבה לקרוא לו אלוהים. יוצא מכך שאלוהים טוב לא יכול להתקיים.
הטיעון הפסיכולוגי: ה
פסיכולוגיה של הדת מניחה כי האמונה באל עונה לאינדיבידואל על דחפים פסיכולוגיים. לפי הדעה הרווחת בני אדם מאמינים באל מפני שהם מחפשים אחר
דמות אבהית שתספק להם הגנה מפני העולם הגדול; מישהו או משהו שיספק להם משמעות ותכלית כבירה לחיים; משהו שעוצר מבעד ה
מוות להיות סוף הדרך; משהו שיגרום להם להאמין שהם חלק חשוב מאוד ביקום האינסופי, ושהאחראי על היקום המורכב והאינסופי הזה דואג להם ומכבד אותם. (ברא את האדם בצלמו כדמותו, סיבת הבריאה היא האדם וכדומה). האמונות הללו מתקיימות מפני שהן מאפשרות לאנשים להתמודד עם פחדיהם הבסיסיים, משרות תחושת ביטחון ומפחיתות לחצים. גישה זו כמובן לא שוללת את קיום האל, היא רק מסבירה שבני האדם מעדיפים מבחינה פסיכולוגית להאמין באל. אתאיסטים גורסים כי היות שהאמונה באל היא בסה"כ פנטזיה פסיכולוגית, על האנשים לנטוש אותה כדי שיוכלו להתמודד באחריות עם העולם ולהשתמש ברציונליות כתחליף לאמונה.
ייחוס תכליתיות לטבע: אנשים גדלים ומחונכים בחינוך מובנה-משמעות, שמטרתו לעזור להם להתמודד עם אנשים אחרים. התופעות המשמעותיות בחיים הן תוצרים חברתיים, התנהגויות מוכרות של אנשים, מוצרים מעשה יד אדם שנוצרו לתכלית מסוימת. ישנה נטייה אנושית לייחס תכליתיות לכל תופעה או עצם, בין אם הוא מלאכותי או טבעי כאחד. הטעות היא לייחס ל
טבע ולתהליכים טבעיים המתרחשים על פי חוקי ה
פיזיקה את אותה תכלית שמייחסים לפארק ציבורי, בריכה עירונית או התנודות במניות ה
בורסה. הניתן למצוא פשר מוסרי ל
רעידת אדמה שהרסה את ביתנו, ולייחס בשל כך לעצמנו חטא? הנטייה לייחס תכלית לכל דבר שקורה סביבנו היא שיצרה את האלים המתמחים,
בעל אל הגשם והסערות מהמיתולגיה הכנענית,
דמטר (אלת האדמה, הדגן והקציר) של
המיתולוגיה היוונית,
אייגיר (אל הים) מ
המיתולוגיה הנורדית, ורע (אל השמש) מ
המיתולוגיה המצרית. וכמובן
אלוהים. הנחת כוונת תכליתיות נסתרת בטבע פיתחה את כל האמונות הפולחניות, כולל
העידן החדש של ימינו, כמו
פאראפסיכולוגיה וקריאה בקפה.
חיי נצח: המכנה המשותף כמעט לכל הדתות ה
מונותאיסטיות וה
פוליתאיסטיות ואפילו דתות
נטורליסטיות כמו ה
בודהיזם, הוא הנצחיות של המאמין שממלא אחר חוקי הדת ומאמין בעיקרי האמונה שלה. האדם הוא אולי היצור החי היחיד בממלכת
בעלי החיים אשר יודע ומצפה את
מותו. משחר ה
היסטוריה דתות ותרבויות קדומות האמינו ב
חיים לאחר המוות, כך לדוגמה, המצרים
חנטו את מתיהם ובנו עבור הפרעונים
פירמידות והשאירו להם שלל אוצרות שיטיבו עמם ב
עולם הבא. הדתות המונותאיסטיות גורסות כי המאמין הצדיק יתוגמל על אמונתו האדוקה בעולם לאחר המוות ב
גן העדן, ואילו הכופרים והחוטאים ייענשו ב
גיהנום. האמונה בחיים שלאחר המוות מדחיקה את הפחד מפני הסוף שאינהרנטי אצל אנשים. אמונה זו היא המקל והגזר של הדתות שמעודדות לדבוק במעשים הטובים ולהימנע מן הרעים כדי לקבל תגמול נצחי בהגיע יום הדין. אמונה זו תורמת גם למאמינים להתמודד עם מות קרוביהם. מכאן קל להבין מה התועלת באמונה בדת כלשהי, וכמה פשוט ליצור משם מיתוסים ואלים המשגיחים מפני הסוררים ומעודדים את הצדיקים.
הבארון ד'הולבאך היה המנסח הראשון של טענות האתאיזם, הוא טען כי העולם נוצר ללא התערבות אלוהית, המוסריות הדתית מעוותת, והפחד גורם לילדים להאמין באלוהים. ספריו נשרפו בפומבי על ידי הכנסייה.
פרדוקס הכל-יכול: התכונה הזו שמיוחסת לאלוהים, מכילה פרדוקס (שצורותיו שונות) מפני שהיא אינה קוהרנטית מבחינה
לוגית. אלוהים כל-יכול, יכול ליצור ולעשות דברים שהם בגדר הבלתי אפשרי (לא לוגיים). האם אלוהים יכול ליצור
סלע שאינו יכול להרים? האם אלוהים יכול ליצור משהו יותר כל-יכול ממנו? משמעות הפרדוקס היא שאלוהים לא כל-יכול. על פרדוקס זה יש העונים כי חוקי הלוגיקה עצמם נוצרו על ידי אלוהים, אשר אינו כבול אליהם.
טיעון הפחד: טיעון זה מבוסס על כך שכוהני דת מעודדים את "יראת השמיים" כבסיס למוסריות, אתאיסטים שוללים טענות אלו וטוענים כי פחד הוא דרך קלה לתעתע בהמונים, והמוסריות אינה צריכה לנבוע מהדת או מדברים שליליים כמו פחד.
טיעון האנתרופומורפיזם: (או טיעון "האנשה") לפי טיעון זה, האדם יצר את אליליו, ורבים מהאלים בדתות שונות ברחבי העולם התנהגו בספרים קאנונים וספרי מיתולוגיה בצורה אנושית מאוד. טיעון זה למעשה אינו מתמודד עם המונותאיזם אלא מתעלם ממנו, בעוד שרק את הפולותאיזם יכולתו לערער. שהרי המונותאיזם גורס כי אל האמת התגלה אל בני האדם, בניגוד לפולחן עבודת אלילי האבן - הם מעשה ידי אדם.
טיעון חוסר המוטיבציה: אם אלוהים הוא כל יכול, אזי הוא יכול לספק את כל רצונותיו, שאיפותיו ו
חלומותיו מבלי לברוא דבר. היות שישנו יקום ונטען כי אלוהים ברא אותו, לכן יש לו צרכים - הוא אינו כל-יכול.
טיעון השלמות: אם אלוהים קיים כישות מושלמת, הרי שלא היה בורא את היקום - לישות מושלמת אין רצונות וצרכים. אלוהים ברא את היקום, כלומר יש לו רצונות וצרכים - לכן הוא לא מושלם.
בעיית הרצון החופשי: אם אלוהים יודע הכול אזי הוא יודע את כל אשר יתרחש בעתיד, כולל את החלטותיו ובחירותיו בכל רגע נתון. אם אלוהים יודע את כל בחירותיו ב
עתיד אזי אין לו רצון חופשי, הוא מוגבל.
יחסי אלוהים-זמן: אלוהים לא "מעל ה
זמן" מכיוון שהוא פועל ולכן כפוף לשינויים ו
סיבתיות, ועל כן כפוף לזמן (ומובן שלא ברא אותו). אלוהים
אינו נצחי מכיוון שהייתה לו סיבה לברוא את
היקום והמניע לסיבה לא התקיים אלא אחרי שעברה לה תקופה אינסופית. במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום, ובנקודה כלשהי על ציר הזמן, צצה סיבה לברוא את היקום. לא ייתכן כי במשך תקופה אינסופית לא הייתה לאלוהים סיבה לברוא את היקום ואחר כך כן – משום שסיבה כזאת הייתה בין שאר האפשרויות שהיו לאלוהים בקשר לאופי מעשיו בהמשך.
טיעון האלוהות הטבעית של שפינוזה: אם אלוהים קיים, הוא תופס את כל ה
מרחב-זמן ("לית אתר פנוי מיניה"). על כן, לאלוהים אין תחושת "אני" אישית; אין לו
מודעות עצמית מפני שכל דבר הוא חלק ממנו, ואינו מבדיל בין "אני" ו"לא אני". אם לאלוהים אין מודעות עצמית, אזי אין הבדל בינו לבין יקום חסר מודעות שנשלט בידי חוקי הטבע.
טיעון תער אוקאם: מכיוון שאנו לא יודעים לבטח כיצד נוצר היקום או אם בכלל נוצר, כל שאנו יכולים לעשות הוא להחליט אלו מתוך ההיפותזות הרבות האפשריות סבירות יותר מאחרות. אם ניישם את רעיון
תערו של אוקאם, עלינו להסיק שהיפותזה הכרוכה בהסבר מורכב לגבי היקום פחות סבירה מהיפותזה בעלת הסבר פשוט יותר. מאחר שהסברים המערבים בתוכם את אלוהים (בעל תודעה) מכילים ישות מורכבת ביותר, והסברים נטוריאליסטיים אינם מכילים אותה - אנו יכולים להסיק שהיפותזות המערבות בתוכן את אלוהים הן הרבה פחות סבירות מהיפותזות שאינן. על כן, הטענה שאלוהים לא קיים - מוצדקת. כלומר, ההבנה שלנו את הטבע דרך חוקי הפיזיקה , ה
כימיה וה
ביולוגיה לא מצריכה קיומו של אלוהים (גם אם הוא קיים).
טיעון חוסר המשמעות המדעית: האמונה באלוהים אינה תאוריה מדעית, מכיוון שלא ניתן לבחון את אמיתותה באופן אמפירי. היא גם אינה פסוק אמת מתוך הגדרה (לדוגמה: למרובע יש ארבע צלעות). מכאן שלא ניתן לבחון את שאלת קיומו של אלוהים באמצעים מדעיים, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות לאמונה בו. כמו כן, זה חסר משמעות לשאול האם אלוהים קיים - מכיוון שאין שום דרך אותנטית לבדוק את אמיתות קיומו.
טיעון חוסר ההגדרה: כדי לנסות לענות על השאלה "האם אלוהים קיים?" יש צורך בהגדרה מלאה ועקבית של הקונספט "אלוהים", ואשר מכילה מרכיבים שידוע לנו על קיומם (אחרת ההגדרה תהיה תלויה בקיומה של ישות על-טבעית - וזה מה שאנו בעצם מנסים להוכיח). אם אין הגדרה כזו, הרי שזה חסר משמעות לטעון "אלוהים קיים". אם ישנה הגדרה כזו, הרי שאלוהים חייב להיות מובן במונחים פיזיקאליים, כיוון שהגדרתו מורכבת רק ממונחים כאלה; וכיוון שכך, אלוהים יהיה ישות טבעית - ועל כן לא יזכה לתואר "אלוהים". יש שיטענו שמציאותו של האלוהים מצויה מחוץ ל
מציאות הפיזיקאלית, ולכן לא ניתן להגדירו במונחים "ארציים". אבל מפני שאין אנו יודעים על קיומה של ישות על-טבעית מחוץ למציאות הפיזיקלית, הרי שזה חסר משמעות לטעון לקיומה של ישות כזו.
טיעון הגילויים המדעיים: במשך מרבית ההיסטוריה האנושית ישויות על טבעיות סיפקו את ההסברים הטובים ביותר לקיומו של היקום וחוקי הטבע. אך במהלך מאות השנים האחרונות,
מדענים פיתחו הסברים הרבה יותר הגיוניים ועקביים, אשר מגובים גם בראיות מוצקות. הגילויים המדעיים בכל תחומי החיים מסבירים את היקום כל כך טוב יותר מקיומם של כוח עליון כלשהו, עד שאין צורך כלל באמונה בו. יתרה מזאת,
הסתירה בין תפיסתן של הנצרות והיהדות ובין המדע בתחומים מסוימים (בעיקר בריאת העולם לעומת אבולוציה) מערערת על תקפותן של דתות אלה.
הטיעון הסוציולוגי: הדת בכלל ואלוהים בפרט ממלאים פונקציות חשובות בחברה האנושית, מה שמעיד על הצורך הבלתי-תלוי בהגיון או באמיתות שלהם. הדת סייעה לאנשים ליצור קבוצות מגובשות בעלי תפיסה קולקטיבית, הזדהות שמקורה באידאלים משותפים, נורמות משותפות ומקובלות, מערכת תפקידים הדדית. כמו כן הדת העניקה לאנשים משמעות "עילאית" לחיים; הכתיבה תחומים נרחבים של התנהגות על ידי הצבת אמות מידה של טוב ורע וקבעה תקדימים להתנהגות נאותה, וכך סייעה לשמור על הדבר החברתי; היא הסירה מן הפרט והחברה את נטל קביעת הערכים והטילה את האחריות לכך על האלים; היא מילאה תפקיד חשוב בסולידריות החברתית; היא הבטיחה את הנחלת המסורת והבטחת רציפותה של התרבות באמצעות טקסים, חגים ומנהגים עממיים וכן חינוך בע"פ או בכתב שהעבירו את שרביט קסמי הדת הלאה. יתרונותיה של הדת מורגשים עד עצם היום הזה וזה מספיק כדי לתת לאנשים תחושה של משהו על-טבעי ואמונה ביסוד הדת שהוא בדר"כ אלוהים.
תכנון לקוי: אלוהים שהוא כל-יכול וכל-יודע היה יוצר
יצורים בעלי תכנון אופטימלי. ישנם יצורים, שאילו תיכננו אותם, הרי שהתכנון שלהם היה לקוי, כולל
בני האדם:
תוספתן,
שקדים, שיני בינה עקומות אצל 30% מהאוכלוסייה, קנה קרוב מדי לוושט הגורם לחנק, עצם זנב (שייר אבולוציוני לכאורה), פטמות לגברים, שרירי
אוזניים, שיער מיותר, אי התאמה מושלמת להליכה על שתיים - כל אלה הם פגמים בתכנון.
טיעון הדתות המרובות: לתרבויות רבות ושונות ברחבי העולם יש תפיסות שונות ומנוגדות של מושגי האלוהות, ובכל אחת מהן אנשים מאמינים בתפיסות הללו בכל לבבם. אין לנו שום יסוד להניח שתפיסה אחת יותר מבוססת מרעותה, ולכן אין סיבה לקבל אף אחת מהן כנכונה (טיעון זה למעשה מציג תפיסה אגנוסטיקנית).
הטיעון הקוסמולוגי: הטיעון התאיסטי גורס כי שום דבר לא יכול להיווצר ללא סיבה מלבד הסיבה הראשונית שהיא אלוהים. הטיעון הקוסמולוגי מניח שלא תיתכן שרשרת סיבתית אין סופית, למרות שאין אנו מכירים סיבה ראשונית שאין סיבה אחרת לקיומה ומכאן שלא ברור על מה הוא מבוסס. כשל נוסף הוא סתירה בגוף הטענה: ההנחה הראשונית היא שלכל דבר יש סיבה ובחלק השני הוא מסיק שיש סיבה ראשונית שהוא אלוהים שאין לו סיבה. גם אם ניווכח שישנה סיבה ראשונית, לא ניתן להסיק מכך שהסיבה היא אלוהים מונותאיסטי עם כל תכונותיו הנלוות (כל-יכול, משגיח, כל-אוהב וכו'), אפשר שהסיבה הראשונית תהיה ישות מרושעת, ניסוי חייזרי או כל דבר אחר העולה בדמיון. הטיעון גם מעלה שאלה לגיטימית: אם אלוהים יכול להיות הסיבה הראשונית שאין סיבה אחרת הקודמת לה, מדוע לא יוכל גם היקום להיות קיים בלי שתהיה סיבה קודמת לו?
טיעון התכנון התבוני: הטיעון התאיסטי גורס כי היקום מציג
סדר ומורכבות שלא יכלו להיווצר במקרה, אבל חוקי ה
טבע הפיזיקליים מסבירים כיצד סדר ומורכבות יכולים להיווצר בצורה לא אקראית. דוגמה לכך היא תורת ה
אבולוציה שמסבירה את מוצא, גיוון ומורכבות ה
חיים.
הטיעון המטריאליסטי: רוב הדתות טוענות שהחיים הם הרבה יותר מהחומר שאנחנו רואים בסביבתנו הדוממת. בנוסף הן טוענות שמאחורי החיים עומד עולם רוחני או על-טבעי כלשהו ושה"אני" האמיתי שלנו הוא רוחני ולא חומרי. בניגוד לטענות הללו, כל הממצאים המדעיים מצביעים על כך שהחיים הם תופעה טבעית לחלוטין. כל הממצאים מעידים על כך שמה שעושה אותנו אנושיים – הוא חומרי ותלוי בפעולת המוח שלנו. אם אכן כך הם פני הדברים אזי הדתות הללו והתאיזם בכלל טועים.
אי אמינותה של האמונה: מאפיין משותף לתאיזם ולדתות הוא הסתמכותן על האמונה; אמונה בקיום האלוהים ובאמיתותן של דוקטרינות דתיות – אינה מבוססת על הגיון, הוכחות או מדע. במקום זאת מצפים מאנשים פשוט להאמין, דבר שלא מצפים מהם בכל עניין ונושא. האמונה לשמה אינה אמינה בבואנו להבין את המציאות או לחקור אותה. באותה מידה ניתן להשתמש באמונה כדי להגן על כל דבר שניתן להעלות על דעתנו. החל מפיות ורוחות, ועד למפלצת הספגטי המעופפת.
אלוהים בצלם האדם: תרבויות ספורות, כמו יוון העתיקה, האמינו באלים דמויי אדם גם במראה וגם בהתנהגות. אך באופן גורף ניתן לקבוע שרוב האלים של רוב הדתות הם על-טבעיים. משמעות הדבר היא שהם שונים לגמרי מבני אדם או כל דבר אחר בעולם. למרות זאת, האלים הללו מתוארים באופן עקבי (למשל בספרי הקודש התיאיסטיים) כאנושיים לכל דבר ועניין. האלים בספרי הקודש משתפים תכונות כה רבות עם יצירי כפיהם שלא מן הנמנע לשער שהאלים האלה נוצרו בצלם האדם.
מי ברא את אלוהים? הטיעון הטלאולוגי טוען שכיוון שהיקום מציג סדר, תכנון ומורכבות בעלי תכלית, הוא היה חייב להיווצר על ידי מתכנן שהוא אלוהים. אבל מדוע הטיעון הזה לא מתייחס למושג האלוהים עצמו? הרי אם אלוהים יצר את היקום האין זה מופרך לטעון שהוא מורכב יותר ממנו? ואם אלוהים מורכב יותר מהיקום, ע"פ הטיעון הנ"ל, האין זה מתבקש שהוא היה חייב להיווצר אף הוא על ידי מתכנן עליון כלשהו?
נכתב במקור על ידי mikichi
הרשאות פרסום
ציטוט ההודעה
