וואו, המצב שלך נשמע מדכדך.
אבל, לצערי, לצערך ולצער הסביבה כולה, לרבים כמוך יש בעיות, חלקן גרועות יותר חלקן גרועות פחות.
בכל אופן, בלי להמעיט בערך של מה שאתה סובל, אני אתייחס לכל אחת מהבעיות שציינת, הכל כמובן בגדר המלצה והצעה בלבד.\
לגבי אחיך הקטן - הציגו לך שתי גישות, האחת - להפסיק להתייחס אליו מה שיגרום לו להרגיש בחסרונך ואילו השנייה - למצוא נקודות משותפות איתו ולהתחבר אליו.
אני חושב, שאתה צריך לעשות קצת מכל דבר.
א- אל תייחס לו חשיבות כל כך גדולה, הוא ילד קטן ומעצבן שמודע לזה שמתחשבים רק בו (מה לעשות הוא "הקטן") אז תשחרר... לא שווה תעצבים שלך.
ב- תשתדל להימנע מחיכוכים איתו, תצמצם כמה שיותר את הקשר אליו, מה שלא הכרחי - אל תפנה אליו. אם הוא בא אליך ובא לך להתייחס אליו - תתייחס (ובכל זאת הוא אחיך) אם לא - אתה לא חייב.
ג- האמן לי שאם תמזער את המריבות איתו, תתעלם מחלק מהדברים המעצבנים שהוא עושה הוא גם ירגיש שאתה לא סופר אותו ובשלב כלשהוא יפסיק (אין יותר גרוע מאדישות.. האמן לי) וגם אמא שלך תרווה נחת מהסיפור בין שניכם מה שימעיט את המריבות בינך לבינה.
לגבי אמא שלך- המריבות איתה נגרמות בעיקר בגלל שלוש סיבות שאתה מתאר: מריבות עם אחיך, חוסר השקעה בלימודים, היחס הלא טוב (בעיניה!) כלפי הכלב. ולכן אייעץ לך כיצד לפתור על אחת מהסיבות.
את המריבות עם אחיך - כבר הסברתי כיצד תוכל לצמצם..
את חוסר ההשקעה בלימודים - מה לעשות, פה זה לא ייחודי לאמא שלך או לחיים המעצבנים שלך, זוהי המציאות בכל בית בישראל (אוקי, לפחות ב95%) כל הורה וזה לא משנה אם זה אמא או אבא רוצים שהילד שלהם ישקיע בלימודים. מבחינתם ילד חרוץ בלימודים = ילד טוב. מה לעשות? זה מה שיש.
מה אתה יכול לעשות? אני לא אומר שתביא 100 בכל מקצוע, תתחיל לשפר את הציונים במקצועות שהולך לך טוב איתם (ככה היא תראה שזה לא שאתה סתם לא משקיע, אלא במה שקשה לך - קשה לך..) לגבי המקצועות שקשה לך איתם, תוכל להגדיל לעשות אם תשוחח איתה על זה או עם כל גורם אחר בבית הספר ותסביר שאתה צריך עזרה/מורה פרטי או כל דבר שיש, העיקר שתצליח לשפר את ציוניך (ולא! לא רק בשביל לרצות את אמא שלך. לימודים הם המפתח שלך בחיים, אבל אני בטוח שלאור המצב שלך זה ממש לא מעניין אותך. חבל, אבל מובן. ולכן אני לא אומר שאתה צריך עכשיו להביא מאיות, אבל בשביל העתיד שלך, בשביל לרצות את אמא שלך ובעיקר - בשביל השקט הנפשי שלך - תתן לזה קצת יותר תשומת לב. להפסיד לא תפסיד זה בטוח!)
את הבעיה עם הכלב - את זה אני בהחלט יכול להבין, וכמו שכתבת כל מי שיש לו בעל חיים בטח יזדהה איתך. שוב יש לך שתי אפשרויות האחת (למרות שאמרת שכבר ניסית אותה) לשוחח עם אמא שלך, אבל לא מתוך מקום של להתחנן או להתעצבן עליה אלא מהכיוון הרציני, האמיתי, הכנה והבוגר!
תשב איתה ותגיד לה כמה הכלב חשוב לך (אתה לא חייב לפרוש לה את כל סיפור חייך) אבל אתה בהחלט יכול לבוא ולהגיד משהו כמו "אמא, אני יודע שאנחנו מתווכחים הרבה, את חושבת שהכלב סובל איתנו ואני מבין את זה. אני רוצה שנדבר על זה - הכלב מאוד חשוב לי ואני מאוד קשור אליו. מה צריך לעשות כדי שהוא ישאר?" פה תכנס לתמונה הבטחה בה תצטרך לעמוד, לא רק כי הבטחת וכי אתה רוצה לגלות אחריות, אלא כי באמת צריך! תבטיח שתטפל בו במסגרת ההכרחית, תקבע שעות או מה שלא צריך בשביל שאמא שלך לא תחשוב שהכלב סובל, ובשביל שאתה לא תסבול מאמא שלך...

מה שכתבתי לגבי אמא שלך, לבטח יפתור לך את בעיית הכלב.
ולכן, אני ממליץ שתבצע את שלושתם, תקרא תבין מה שאמרתי, תפנים ותיישם מה שתרצה.

אני מאמין שתראה במה שכתבתי הרבה הגיון, וגם אם תתקשה לראות את האור ואת הסיכוי שזה יעזור, תאמין לי (אני כן בעל מקצוע - תוכל לפנות אלי בפרטי) ואני יודע בוודאות שזה יעזור!

המון בהצלחה.
מקווה לשמוע ממך בקרוב - רק דברים טובים, שמחים וחיוביים.