נכתב במקור על ידי
Sunz
אני אחזק את דימה ואספר שבכל שבוע וחצי בממוצע חיילים מתאבדים.
המקרים לא מדווחים מכיוון שזה יצור גלי זעזוע נרחבים, קריאות לאי גיוס וכ'ו.
להוא שזרק "לחייל היו בעיות נפשיות". נכון, התאבדות נובעת מדיכאון (דיכאון זו מחלת נפש, מעבר לסטיגמה של "וואי איזה דיכאון"), ודיכאון מוביל לנטיות אובדניות.
אתה מסיר את האחריות של הצבא ושל המפקדים שלו ממנו. אני לא מבין באיזה עולם אתה חי.
התאבדות זו לא החלטה שאתה קם בבוקר ואומר "אני מתאבד". זה תהליך, זה תהליך ארוך, עצוב, ומייגע. זה סממנים של דיכאון- חוסר תפקוד, אי אכילה, בעיות שינה, סיוטים, התעורריות בלילה, בעיות ריכוז, הסתגרות חברתית. אם המפקד לא רואה את זה הוא לא ראוי לתואר של מפקד. אם מפקד אטום לבקשות של החיילים לראות קב"ן - הוא אידיוט חסר רגישות.
אני אפילו לא רוצה לחשוב על כמה מקרי התאבדויות היו נמנעות אם המפקדים היו יותר אנושיים מרוב שזה מעציב אותי.
ומה לגבי החיילים שיום יום בדיכאן? שיש להם בעיות ואף אחד לא שומע אותם אבל הם מפחדים להתאבד? הם יותר גרוע ממתאבדים לדעתי. הם מתים חיים. אבל למי אכפת מהם. המערכת הנפשעת הזאת זרקה אותם לכלבים.
ומה לגבי אותם חיילים שהיו בדיכאון והאפשרויות שעמדו בפניהם הם:
א. להתאבד
ב. להשתמט
אבל בגלל אנשים אטומים וחסרי לב כמוכם הם בחרו באפשרות הראשונה, כי הם ידעו שהם יקבלו את הדיכוי והמרות שאתם מנסים לכפות על אנשים חולים בנפשם. מורעל, מורעל, זה על המצפון שלך מקרי ההתאבדויות.
ציטוט ההודעה
