נכתב במקור על ידי
הפילוסוף
ראציונל היקר, שלום
בעניין לימוד התורה, התייחסת בתגובותיך, הקודמת והנוכחית, לשני עניינים. א' תכלית הלימוד וב' צורת הלימוד וספרי יהדות.
תכלית הלימוד
אצטט שוב את דבריך החוצבים: "הרי לפי דבריך מטרת לימוד התורה היא הכשרת האדם לחיים מוסריים, איך אפשר אם כן לראות אמצעי כמטרה? איך ניתן לראות את החיים עצמם כדבר שולי וטפל?" אכן, נגעת בנגע, נגעת בפצע המשבש סדרי עדיפויות, נגעת במחלה הנפוצה גם בקרב לומדי התורה ושומרי מצוותיה. הגבול יכול להראות דק בין האמת בעניין זה לעיוות, לכן נוצרת ונשמרת בקנאות טעות נפוצה זו.
אכן צדקת ראציונל היקר, אכן צדקת וחבל שכך. כפי שהשכלת היטיב, התורה, לפי השקפת היהדות, היא האור המאיר לנו את דרכינו בחיים, התורה היא האמצעי היחיד לקדם את האדם הנבוך לדרך ברורה, אבל האמירה או המחשבה שהלימוד הוא תכלית, גורמת ישירות לכך שהלימוד ימלא את מקום המטרה אליו הוא אמור להוביל. זאת כסילות מעוותת עד להחריד. המחשבה של האדם צריכה להיות מכוונת לשפר את התנהגותו בחייו, הוא צריך לשים לב לכל פרט ופרט בחיים שיהא באופן נכון יותר, עליו להתבונן בכל התנהגות שתהא מוסרית יותר. מילוי מקום תעסוקה זו בתעסוקה של לימוד היא הפך ההפכים של מטרת הלימודים ומטרת כלל היהדות. התעסוקה בלימוד היא בעצם שיפור התעסוקה עם החיים, הן ברמה והן בתחום, הלימוד נועד לשפר ולשכלל את המעשים והמחשבה אודות החיים ומעשי האדם בה. התורה באה לשפר ולחבר את האדם לחיים בצורה הנכונה והטובה, אך בשום אופן לא לנתק אותו מהם.
בהקשר לכך, מושג הפרישות אף הוא, אינו אלא תיקון זמני בכדי לחזור ולהתחבר לחיים כראוי -ללא תלות והגזמה-. מי שעושה מהפרישות מטרה מקלקל את הפרישות והופך אותה בכך מתיקון לעיוות.
עתה אשוב ואבאר לך את השורש לטעות המקדשת את הלימוד במקום החיים. כאשר אנו מלמדים ילד לימודים הנחוצים לו לקדם את חייו, הרי שנסביר ונוכיח לו כמה הלימוד מוסיף לו הרבה יותר מאשר המשחק בצעצועים בו הוא מגזים, אך אם נכלא את הילד וננתק אותו מהחיים, אם לא נאפשר לו לשחק כלל, אזי המתנו אותו! פעמים זמנית ופעמים לנצח. באותה המידה, אנו אמורים להבין, שבמקרים רבים הדבר המסוים ממנו אנו יכולים ואמורים ליהנות, אינו עומד במשקל דומה ללימודים החסרים לנו. אנו אמורים להבין שעדיף ונכון יותר להשקיע בשיפור רמת החיים הכללית, מאשר להשקיע -במובן של השקעה- בדברים חולפים ולא משמעותיים. אך אני חוזר ומדגיש, העדיפות ללימוד הוא אך ביחס לדברים חולפים שמשמעותם ותכליתם חולפת ומועטת, אבל בשום אופן לא כלפי דברים ראויים ונחוצים אשר ראוי להתעסק בהם או דברים שהם חלק בלתי נפרד מחיים שלימים ויפים.
תתפלא לשמוע, שהרבה מחכמי היהדות, ידעו להעיד על עצמם, שאת המסר הכללי של התורה ומצוותיה כבר יש להם, ומעבר לכך ההתעסקות נועדת לחידוד והתקדמות נוספת, אך כבר לא בסיסית ומינימלית. כמובן שבהתאם לכך נקבעים סדרי העדיפויות. אמנם יש לקחת את הדברים במובנן הנכון ובהסתייגות.
משל לחולה במחלות רבות, שהחליט ללמוד את דרכי הרפואה למחלותיו. כמה שנים השקיע את כל זמנו ומרצו בלימוד הרפואה, ודחה דברים אחרים, לא מפאת שהם שטויות, אלא מחמת נחיצות העניין, לכן היה ממעט בטיולים במסיבות רעים ואף בקרב משפחתו הקרובה היה פעמים נמנע מלהשתתף בשמחתם. כעבור שנים, כבר היה לרופא, אמנם לא גמר להקיף את כל פרטיה ודקדוקיה של הרפואה, אך כבר ידע את עיקריה. מעתה היה אמנם מרבה ללמוד, אך בד בבד גם הקדיש מזמנו לדברים אחרים ופנה להתעסק עם החיים עצמם.
באופן כללי, בדרך כלל הלימוד יכול -אם מקדישים לכך מחשבה- להשתלב בד בבד עם החיים ולשפר אותם בתמידות. אמנם הוא גם יכול להפוך לסם המוות במקום לסם החיים.
צורת הלימוד וספרי היהדות
כיון שכבר הארכתי בעניין תכלית הלימוד, יהא די אם אתייחס בקצרה לנושא זה.
אכן גם בזה צדקת. בכדי להכיר נושא חייבים להכיר את הבסיס של הנושא. אי אפשר להתחיל לדון בפרטים של קריאת שמע וללמוד את המשנה הראשונה במסכת ברכות, לפני שלומדים בתורה את המושג של קריאת שמע.
דע לך, שבניגוד למקובל אצל רבים, בתורה שבכתב נמצא הרוח והמסר הכללי של כל עניין. בלימוד נכון האדם מוצא בה -בתורה שבכתב- את העיקרים, ואז הלימוד של המשנה והגמרא הם השלמה ודיונים בגבולות ובבעיות המתעוררות בעניין. פעמים יש מצב בו התורה כתבה עיקרון כללי, ורק על ידי פירוש חכמים מבין הלומד את המשמעות המעשית של העיקרון, אבל העיקרון והעומק שלו מצויים בתורה שבכתב. הניסוח ההקשר והסגנון טומנים בהם את העומק הגדול אותם מחפשים הרבה מהלומדים בין קושיות ודיונים לא ממוקדים מספיק, בגמרא ומפרשיה.
אני משער שלא תבין את דברי במובנם השלם, אבל אם תמשיך ללמוד, כנראה נשוב לדון בסוגיה זו.
עוד תדע, קמים לפעמים אנשים, המפורסמים בידיעת משפטי התורה, ומנצלים את מעמדם להטיל את השקפותיהם המעוצבות מילדותם, את הרמה הזו הם מטילים על הציבור ומוקיעים כל חכמה שהתבגרה גם בתחום ההשקפה. לכן אני משער שבהרבה מהדברים תמצא התנגדות גם ממי שבתחומים לימודיים התבגר מעת ילדותו. יש מהם כנים שיודו שלא התעסקו ואינם יודעים די בתחום הזה, אך הרבה מהם ידרסו את הגדולים מהם בנצלם את מעמדם בתחום הלימוד שהתפתח, בו בזמן שאת חכמת החיים ועיקרי הדת זנחו. [כמובן שגם לא שייך להגיע לאותה רמה לימודית ומעשית כאשר ההשקפה ילדותית, אבל כלל הציבור לא יחוש בזאת אם עיניהם לא תהא עין בוחנת גם בזאת].
בהקשר לקבלה ותורת הנסתר, אתייחס בקצרה. הקבלה וכן הנסתר, אינם תורה אחרת, הקבלה אינה איזה ספר מיסטי המתייחס לעולמות שאיננו מכירים. הקבלה והנסתר מתייחסים לעולם שלנו, לידע ולתפיסה שלנו, רק שלא בשפה שלנו. פעמים גם לא לפי הרמה הממוצעת שלנו. לכן היא נחשבת כנסתרת ואף נראית לעין בלתי מלומדת כמתייחסת לעולם לא ידוע או עולם אחר. אם תראה בהם משהוא המנתק מהחיים או המעוות את החיים הפשוטים ותדמה שבכך אתה פונה לעולם אחר גבוה יותר, דע לך שסטית מדרך התורה וראוי אותו המאמר להיגנז, לפחות ממך.
בקשר לריבוי הספרים, אכן לא שייך ואין טעם לדעת את אלפי הספרים. הדרך להגיע לשלמות בסיסית בהכרת משפטי התורה, הוא על ידי לימוד יסודי, המתחיל מהמקור –כפי שהבהרתי לך- וממשיך ומפתח את העניין לפי סדר, עד שמשיג הלומד את השקפת והבנת אותו העניין על בוריו.
השגת עניין או מושג על בוריו, אין פירושו ידיעת כל הפרטים המסתעפים, אלא יכולת הכרעה כלפי רוב רובם של הפרטים הנובעים מאותו העניין, על ידי ידיעת הכלל והרוח של אותו המשפט. כשם שהיודע חשבון אינו צריך לנסות את כל האופציות לידע אם הוא יודע, כן המבין את עיקרון ורוח ההלכה אינו צריך ובזבוז יהא לו לעבור על פרטים רבים מדאי.
אחתום בברכת הצלחה בכל אשר תפנה.
