הומור הוא תכונה או יכולת של בני אדם, עצמים או מצבים להיות או לעורר תחושות של הנאה, צחוק ובדיחות הדעת אצל אנשים אחרים. הומור יכול להתבטא בכל צורה של תקשורת — מילולית, חזותית ושמיעתית — הגורמת לתגובות כאלו אצל בני אדם. מקור המילה בלטינית, שם שימשה לציון ליחות (מזגי) האדם, ומשם התגלגלה ל-humere הצרפתית וממנה לשאר שפות העולם.

שני עקרונות ההומור:
היכולת להנות מהומור מבוססת על יכולת של הנהנה להגדיר את עצמו כ"אני" מובחן מאחרים ויכולת להבחין, בעת הצגה או השמעה של הומור, בין "אני" זה לאחרים. כך, לדוגמה, בעלי חיים שאינם מסוגלים להבחנה זו, אינם בעלי חוש הומור; כמוהם כתינוקות שהבחנה זו טרם התגבשה והתעצבה אצלם.

הומור ואינטליגנציה:
קיים קשר ישיר בין הומור לבין אינטליגנציה, מפני שההומור מבוסס על תובנה. לילדים בגיל צעיר שעדיין לא התפתחו מבחינה שכלית, קשה להבין הומור ולצחוק ממנו. ככל שהם מתפתחים מבחינה שכלית, היכולות שלהם להבין בדיחות ולצחוק מהם גוברת. ככל שהבדיחות יהיו יותר מתוחכמות, הן יצחיקו ילדים בגיל גבוה יותר.

סוגים של הומור:
ישנם סוגים רבים ושונים של הומור, הנבחנים ביניהם בעיקר במידת התחכום והעידון של ההפתעה ובמידת המיומנות של המבצע (הקומיקאי, המספר, השחקן, וכו') בהצגת ההומור.
סוג בסיסי של הומור חזותי הוא הסלפסטיק, הכולל תנועה או פעילות פיזית נמרצת המפתיעה את הצופה. לרוב, מידת ההומור בסלפסטיק תלויה בגודל הפער שבין הציפיות והתממשותן. סיטואצית סלפסטיק מוכרת היא החלקה על קליפת בננה. מידת השעשוע שחווים הצופים באדם המחליק על בננה תלויה בדרך כלל בעוצמת ההפתעה. ההחלקה משעשעת יותר כאשר המחליקים הם גברת כבודה, אדון מהודר או מנהל בית הספר הנפוח המחליקים עליה במפתיע, לעומת מצב בו המחליק הוא סתם אדם בלתי מוכר.
במקרים רבים, תחושת הרווחה בצפיה בסלפסטיק ובסוגי הומור פשוטים אלו מועצמת כאשר הצופה מצפה להיות מופתע וציפיותיו נענות. ההומור במקרים כאלו אינו מורכב ולעתים כמעט לא קיים, והוא מומר בעיקר בתחושת רווחה מתמשכת. מסיבה זו, הומור פשוט מסוג זה אהוב יותר על ילדים, הנהנים יותר מתחושת הרווחה הפשוטה ומחווייה ברורה של הבחנה בין "אני" ל"אחר."
סוגי הומור מתוחכמים יותר, כמו אירוניה, פרודיה, סרקזם, או סאטירה מבוססים בדרך כלל על היכרות רחבה יותר עם הרקע החברתי והתרבותי. ההנאה מההומור בפרודיות, לדוגמה, דורשת היכרות מקפת לא רק עם מושא הפרודיה, אלא גם עם מעמדו החברתי והתרבותי של מושא הפרודיה. כאשר אין היכרות כזו, לא נוצר הפער הקומי הנדרש וההומור אינו משעשע בדרך כלל.
סוג ייחודי של הומור הוא הומור בלתי מכוון. כלומר, דבר שכוון להיות לא הומוריסטי, אך מעורר צחוק אצל אנשים. דוגמה טיפוסית לכך הם סרטים שלא נוצרו כסרטי הומור, אך איכות הביצוע והעשיה שלהם היא כה ירודה, עד שהם מעוררים צחוק של לעג וגיחוך.
סוג מתוחכם במיוחד של הומור הוא כזה היוצר הומור מתוך הציפיה שלנו להומור. כך, לדוגמה, קומיקאי כמו אנדי קאופמן ביסס חלק ניכר מן ההומור שלו על סתירת הציפיה של הצופים בו להומור והתנהגות רצינית לעילא, במקום בו אנו מצפים להומור. עיקר ההנאה ששואבים צופים בהומור מסוג זה מבוססת על ידיעתם כי המציג הוא קומיקאי ומתוך כך ההנחה כי הוא "אינו מתכוון ברצינות" המאפשרת להפיק שעשוע מן המצב. כאשר הנחה זו אינה קיימת, ההומור בסיטואציה נעלם ברוב המקרים.
סוג מתוחכם אחר של הומור הוא כזה העושה שימוש באבסורד. חבורת מונטי פייתון, לדוגמה, עשתה שימוש בהומור אבסורד במערכון שעסק בכנופיות של זקנות המטילות חיתיתן על הציבור. ההומור שבמערכון התבסס על ההמרה המפתיעה (אך ההגיונית, אם מיישמים את כללי האבסורד) של "בני נוער" ב"זקנים" כאילו מדובר היה בשכבות גיל שאפשר להמירן זו בזו. אילו היה המערכון עוסק, לדוגמה, בכנופיות של צעירים, אף אחת מהסיטואציות המוצגות בו לא הייתה מעוררת שעשוע.