תוכן השאלה
שלום רב,
ברצוני להציג שאלה שמטרידה אותי מזה זמן רב:
כידוע ישנו איסור של הוצאת זרע לבטלה. למיטב הבנתי מדובר באיסור מהתורה שנחשב לחמור ביותר.
על כך אני תמה: היכן מצינו בתורה שיש איסור להוציא זרע לבטלה ??
ידוע לי שטוענים שהדבר נלמד ממה שארע עם ער ועונן. אבל...ער ועונן נענשו משום שסרבו לעבר את תמר (חששו שההריון יפגום ביופיה), כלומר הם נמנעו מלקיים את מצוות פרו ורבו, שהיא מצווה שבלעדיה אין קיום לעולם, ולכן ברור שהעונש על מעשיהם היה כה חמור. האם יש בכלל מקום להשוות את מעשיהם לאדם שהוציא זרע לבטלה בגלל שיצרו תקפו ?
אמה שמפריע לי כאן זה שבכל המצוות מצינו שהתורה שבכתב כותבת את עיקריהמצווה (או האיסור) והתורה שבע"פ מרחיבה ובמארת אותה, אולם כאן נראה לענ"ד שהעיקר חסר מן הספר, ועצם האיסור כלל אינו מוזכר בתורה שבכתב.
אודה מאד על תשובתכם
(אגב, קראתי בספר התניא שהוא מבאר מדוע עוון הוצאת זרע לבטלה לא נכתב במפורש בתורה אולם לא זכיתי להבין דברי קודשו. אם יש באפשרותכם לבאר גם את זה אשמח מאד)
כל טוב ותודה
תוכן התשובה
שלום רב
יישר כח על השאלה והפניה.
התשובה הפשוטה היא – אתה בהחלט צודק. הוצאת ז"ל, היא אחת מהדוגמאות בה אנחנו מוצאים פער רב בין התורה שבכתב וההלכה ה´יבשה´ ובין תורת הנסתר. באמת, אם מבררים, רואים שהאיסור נלמד מ´דרשה´ (לא תנאף – לא תנאיף – כלומר, לא תנאף בעצמך/את עצמך) ואין עליו עונש מלקות וודאי לא מיתה, אבל מצד שני, חכמת הקבלה עסקה רבות בחומרתו של חטא זה, ולהלכה השולחן ערוך פוסק שהעון הזה חמור מכל העבירות שבתורה.
למה באמת קיים הפער הזה? הוא קיים בגלל אופיו של החטא. לכאורה החטא בחיצוניותו באמת לא נראה חמור. מוציאים כמה טיפות של זרע – אז מה קרה? כלום לא קרה. מקסימום זה הרגל לא טוב. אבל אם כל אחד שחוטא יתבונן בעצמו בפנים, בתוך-תוכו, הוא ירגיש, איך מה שהוא עשה עכשיו זה ההפך לחלוטין מכל החיים הרוחניים שלו. הוא לקח את הדבר הכי פנימי והכי עמוק, וחיבר את זה למשהו עלוב וגס. הפער הזה בין התורה הנגלית לבין תורת הנסתר קיים, מפני שהחטא עצמו פוגע בראש ובראשונה בחלקים הנסתרים שבנו, בחלקים הרוחניים, ולא בעולם החיצוני. דוקא תורת הנסתר, שעוסקת בפנימי ובנסתר מלמדת אותנו עד כמה החטא הזה גרוע. ואכן גם המציאות היא שכל מי שחוטא בזה – זה מה שמטריד אותו, ולא משנה כמה הוא צדיק יותר או פחות בשאר הדברים. במילים פשוטות יותר. התורה לא צריכה להגיד שזה אסור. לכל מי שיש נפש ישרה, הוא מרגיש שזה ממש לא טוב ושצריך להפסיק עם זה.
לגבי התניא (פרק ז´) , הוא לא מסביר למה הוא לא נזכר בתורה באופן כללי, אלא למה הוא לא נזכר בין הביאות האסורות – פרשת עריות. זה משום, שהחטא בעצם מבוסס רק על דמיון – רק על תהומות שאני מוריד לשם את עצמי וזהו. אני ממשות לחטא, אין קיום אמיתי לחטא. יש צד שזה הרבה יותר גרוע – אני מטמא את החלקים העמוקים ביותר בנשמתי, אבל מצד שני, בגלל שזה כל כך חסר ממשות, זה לא כמו ביאות אסורות אחרות, ש´קרה משהו´ בעולם ויש פוטנציאל לילד (ממזר) וכו´. במילים פשוטות יותר, כשאדם מקיים יחסי אישות עם אשת איש, עיקר הבעיה היא המציאות של העבירה, אבל יכול להיות שהמוח שלו והלב שלו נתונים במקום אחר לחלוטין. כשאדם מוציא זרעו לבטלה, אמנם אין אשה, ואין כלום, אבל כל כולו נתון בתוך זה.




ציטוט ההודעה
