אני אישית לומד שאולין קונג פו ומאוד אוהב את זה. המורה שלי היה במקדש בסין שמה למד עם נזירים ועכשיו הוא מלמד אנשים ומרחיב את האומנות פה בישראל.

קונג פו במנדרין מבוטא גונג פו (Gongfu 功夫). התעתיק הנפוץ כיום (kung fu) מבוסס על תעתיק וויד גיילס ולמרות זאת אמור להיות מבוטא כגונג פו ולא קונג פו. הסימניה הסינית "גונג" (功) משמעה "עשייה מתמשכת" והסימניה "פו" (夫) משמעה "אדם". יחדיו נוצר מונח שאין לו כל מקבילה בעברית או באנגלית והוא אינו שייך לאמנויות לחימה בלבד, אלא הרבה יותר כללי שמשמעותו יכולת או מיומנות שנרכשה תוך עשייה והשקעה לאורך זמן ממושך.
גונג פו הוא השם הכולל הנפוץ כיום לאמנות לחימה סינית. נהוג לחלק את אמנויות הלחימה הסיניות לשתי משפחות שונות. הראשונה היא משפחת האומנויות הפנימיות (שינג אי צ'ואן, בה גואה ג'אנג וטאי ג'י צ'ואן), השניה היא משפחת האומנויות החיצוניות הכוללת את כל שאר אמנויות הלחימה הסיניות.

או שו, וו שו, גאו שו, וו אי ושמות אחרים

השימוש במילה "גונג פו" כשם כולל לאמנויות הלחימה הסיניות נהיה פופולרי במערב עם עליית הפופולריות של סרטיו של ברוס לי (li xiao long)ולמעשה התיחס למונח מדויק יותר "וו שו". המילה וו-שו מורכבת משתי סימניות, 武) wu) - צבאי, שייך ללחימה ו-術) shu) - טכניקה, אומנות, אמנות. מונח זה הוסכם כשם כולל לכל אמנויות הלחימה הסיניות רק בתחילת המאה ה-20. למעשה, עד לאותה תקופה נהוג היה להשתמש בשמות אחרים כגון גואו שו, וו אי, צ'ואן פא ועוד.

היסטוריה

לאמנות זו קיימות שיטות וסגנונות רבים. מהעבר ועד היום ידועים כ-2,500 סגנונות גונג פו (וו שו). הסגנון אשר נחשב לעתיק ביותר, הוא סגנון האבקות סינית הידוע היום בשם שוואי ג'יאו Shuai-Jiao. מומחים מצביעים על שנת 2697 לפני הספירה, תקופת הקיסר הצהוב. שם השיטה בתקופה זו היה כנראה "צ'יאו טי" Jiao Ti והיא שימשה צבא הקיסר בלחימה נגד אויביו. בתקופת השושלת ג'ואו (1122-256 לפני הספירה) הסגנון התפתח ונקרא ג'יאו לי Jiao Li. גם אז היה זה סגנון ששימש את הצבא הסיני. מאוחר יותר הוא הפך לסגנון של תחרויות שהתקיימו ברחבי סין בתקופת השושלת צ'ין (221-207 לפני הספירה). כבר אז, כמו היום, התחרויות התקיימו על במות ליי טאי Lei Tai, בתחרויות קונג פו של מגע מלא - סאן דה (סאן שואו). באותה תקופה, המנצחים בתחרויות היו מוזמנים לשרת כשומרי ראשו של הקיסר. היום שואי ג'יאו נמנה בין היתר עם הכלים הנלמדים במשטרות סין וטאיוון.

זרמים בגונג פו (וו שו)

נכון להיום קיימים מספר זרמים עקריים בקונג פו (וו שו). אחד הזרמים המפורסמים ביותר הוא הזרם הבודהיסטי הנקרא "שאולין צ'ואן". את ההתחלה של שיטות הלחימה הבודהיסטיות נהוג לייחס לנזיר מהודו בשם בודהידרמה (בסינית: דה מו) שהגיע למנזר שאולין בשנת 520 לספירה. מטרתו הייתה להפיץ את הבודהיזם בכל רחבי סין. הוא התקבל במנזר בודהיסטי הממוקם על הר סונג במחוז חה-נאן, שם המנזר היה שאולין - "היער הצעיר", שם עסקו הנזירים הסינים בתרגום כתבים הודים עתיקים לסינית. דה מו (כך קראו לו הסינים) פיתח גרסה מחודשת של בודהיזם שהתקבל עי הסינים בזרועות פתוחות. הזרם החדש נקרא צ'אן (זן בביטוי היפני).
לפי האגדה, דה מו, נכנס למערה ושם תרגל מדיטציה במשך תשע שנים. לפי אגדה אחרת, הוא ראה את הבעיות הנפשיות של הנזירים שנבעו לעתים ממצב בריאותי תשוש שלהם וזה גרם לו לפתח תרגילי צ'י קונג מיוחדים, הידועים היום כמערך "אי ג'ין ג'ינג" ("ספר השינויים בשרירים ובגידים"), שהיו אמורים לפתור בעיה זו, קטות (מילה יפנית) או ליתר דיוק "טאו לו" (מונח סיני מקורי) של "18 תנועות ידי הקדושים". מספרים על עוד טכניקה שהוא השאיר - "שי סוי ג'ינג" - על שינויים במח העצמות.

נראה ששורשיה ההיסטוריים של האגדה, בכך שבמאה ה-7 אחד מיורשי הקיסרות של שושלת טאנג, לי שימין, במאבקו "על הכתר" החליט להשתמש בנזירים אנונימיים ממנזר נידח ולא ידוע (כפי שהיה דאז המנזר של היער הצעיר). הם עזרו לו בצורה מאוד החלטית ומסורה. לאבא הקיסר הציגו מידע שאחים אחרים של שימין קשרו קשר נגדו ולהפלתו. הקיסר אישר פעולות נגדם. לנזירי "היער השקט" התגברו בקלות על ההתנגדות של האצילים העדינים וביום אחד שימין נשאר היורש היחיד של הקיסרות.
לאחר עלייתו לשלטון שימין המשיך להשתמש בשירות המסור של הנזירים. ואלה שרתוהו בנאמנות שעליה הכיר להם גמול. הקיסר מסר לידי המנזר רכוש רב, נכסים, אדמות ונתן לנזירי שאולין זכויות מיוחדות. הוא הודה להם בכך שיצא בהודעה ממלכתית על כך שהמנזר שלהם הוא המרכז הטוב ביותר לאמנויות לחימה. בין הזכויות המיוחדות שקיבלו נזירי שאולין היה אישור לאכילת בשר, אישור לשאת נשק ואישור להחזיק צבא פרטי של נזירים לוחמים. מנזר שאולין מאז החל לשחק תפקיד פוליטי חשוב בממלכה והרבה להתערב בפעילות הקיסר והממשל.
מנזר שאולין התפרסם והתחזק. במשך דורות הוא משך מומחים בלוחמה ונצבר בו ידע נרחב מאוד על שיטות לחימה ואימון. לפרקים ניסו הנזירים לארגן את הידע ויצרו טאו לו של סגנונות מחודשים. נכון להיום אין סגנון המכונה "שאולין צ'ואן", אלא קבוצה של שיטות לחימה, דרכי אימון וסגנונות שקשורים בדרך זו או אחרת לשאולין. השאולין המודרני בסין הגדולה עוסק באיסוף, שימור והפצה של ידע זה.
במהלך השנים התפצל גונג פו של שאולין לשיטות רבות שיצאו והמשיכו להתפתח בקרב העם: "גמל שלמה" צפוני ודרומי, "עגור לבן", "קוף", "נמר" ,לונג-הו (אגרוף ארוך),ג'ין גאנג בה שה, וינג-צ'ון (הסגנון הראשון שלמד אמן הלחימה ושחקן הקולנוע ברוס לי, שפיתח מאוחר יותר את ה-Jeet-Kune-Do ואת הבסיס לוו-ווי גונג-פו), הונג-גאר ועוד סגנונות רבים, שלכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים.
זרם אחר שמוכר היום בסין הוא הזרם של הר אמיי (אמיישאן) - אמיי פאי וו שו. אזור זה של סין (מחוז סצ'ואן) תמיד משך אנשי רוח שעסקו בדאו ג'ייה - תורת הדאו של לאו טסה - ובבודהיזם. ההתבוננות הפנימית שבה הם עסקו דרשה מהם להתבודד או להתכנס במנזרים בודהיסטיים ודאואיסטיים באזורים הקדושים. שיטות אמון מפורסמות כגון שיטה דינאמית "12 עמידות אמיי" או שיטה סטאטית "6 סוגי העיבוד". נזירי אמיי, בדומה לנזירי שאולין, אוספים ומפתחים גם היום את הסגנונות המסורתיים. ידועים 13 סגנונות עקריים של אמיי פאי הנפוצים היום במחוז סצ'ואן.
הזרם השלישי של גונג פו (וו שו) הוא זרם וודאנג. מנזר וו-דאנג ממוקם על הר וו-דאנג שבמחוז חוביי במרכז סין. קיימת טענה כי שמם של ההרים ניתן להם לאחר שנזיר בשם ג'ן וו ששהה באזור השיג את התובנה של דאו ועלה לשמיים מול עיני הקהל. הרי וודאנג היו במשך מאות שנים מרכז חשוב להתפתחות תורת הדאו. באזור זה קיים ריכוז של מנזרי דאו. לפי האגדה המפורסמת ג'אנג סאנג פונג - יוצר שיטת "טאי צ'י צ'ואן", התגורר באזור זה. אבל נראה שלאגדה הזאת אין אחיזה במציאות והשיטה פותחה במקום אחר. זרם סגנונות וודאנג מאוד עשיר, מקורי ומשמעותי בהיסטוריית אמנויות הלחימה של סין. במאה ה-16 דאויסט מומחה בלחימה בשם ז'אן סונצי יצר סגנון ניי ג'יה צ'ואן - neijia quan, שמטרתו הייתה לעמוד מול שיטות לחימה של שאולין. הסגנון המפורסם ביותר היום מזרם זה הוא וודאנג צ'ואן, שנוצר בסוף המאה ה-15 על ידי דאויסט ז'אן שואוסין. ידוע גם סגנון קונמן צ'ואן הכולל חלקים מקודשים לחיות שונות. דרקון, טיגריס, פניקס ועוד. יש עוד סגנונות רבים בזרם הזה הנשמרים ונלמדים היום בסין.
בנוסף לזרמים העיקריים הללו, במשך מאות ואף אלפי שנים של התפתחות אמנויות לחימה בסין נוצרו ונשמרים עד היום סגנונות אחרים רבים מספור. כך משפחות סיניות בשם צ'ן, יאנג, וו, סון ואחרות יצרו זרם סגנונות טאי צ'י צ'ואן. סגנונות אלה יצאו מגבולות סין ומפורסמים היום בכל העולם. דונג חאי צ'ואן יצר במאה ה-19 את בה גואה ג'אנג או פא קואה (Ba Gua Zhang) המפורסם מתוך הידע שהוא צבר מרחבי סין. מספרים ששינג אי צ'ואן נוצר על ידי גנרל יואה פיי במאה ה-11, אבל כנראה בנה אותו מה ג'י לונג פונג במאה ה-18. סגנון הונג-גאר שמייחסים למנזר שאולין הדרומי נוצר במשפחת הונג נקרא על שמה. אין עדויות המוכיחות ששאולין הדרומי התקיים בעבר הרחוק, נראה שהסגנון התבסס על טכניקות של שאולין שנודעו והתפתחו בקרב העם בדרום סין, שם הוא נפוץ, בעקבות הפלישה המנצ'ורית מצפון ובריחה של תושבים דרומה ממרכזי תרבות באזור הצפוני של סין. שיטות לחימה מפותחות שהם הביאו עמם דרומה התערבבו בסגנונות מקומיים וכך נוצרו סגנונות הונג ג'יה (ידועים כמה כאלה).
זרם נוסף הוא קונלון פאי שהתפתח בהרי קונלון בצפון סין. זה הוא זרם סגנונות דאואיסטיים המתבסס על מיתוסים ואמונות של דאואיזם. היום נשמרת משפחת סגנונות זו במחוז חיילונג ג'אנג בעיר חרבין
בצפון סין התפתחו מספר סגנונות "מוסלמים" בקרב קבוצות שקיבלו את הדת המוסלמית. דוגמה לכך ג'א צ'ואן - סגנון שהיה אחד מכמה סגנונות אגרוף ארוך ששמשו כבסיס לצ'אנג צ'ואן של הוו שו המודרני התחרותי

נזיר קונג פו בשיטת העקרב


המקדש של הנזירים


סרטונים
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=7qHL2PSpecI"]YouTube - true power of shaolin kung fu[/ame]

[ame="http://www.youtube.com/watch?v=mOM3MsEDJvw&feature=fvw"]YouTube - Shaolin Iron Skill Kung Fu : Breaking Sticks with Kung Fu Iron Body[/ame]