מ"כוכב הקופים" ועד "פסיכו": הרימייקים המיותרים ביותר בתולדות הקולנוע
טים ברטון הצליח להרוס את "כוכב הקופים", גאס ואן סנט ניסה לשחזר את "פסיכו" ללא הצלחה ומיכאל האנקה צילם שוב את הסרט של עצמו. אחרי קיץ עמוס ברימייקים, קבלו כמה גרועים במיוחד
"קארטה קיד" שובר קופות בארה"ב, "צוות לעניין" עולה לאקרנים עוד כמה שבועות בישראל, "רציחות פשוטות" של האחים כהן הוקרן בפסטיבל ירושלים ואיך אפשר לשכוח את שובו של פרדי קרוגר, בגרסה החדשה של "סיוט ברחוב אלם"? השנה, למקרה שתהיתם, היא 2010, וכל הסרטים האלו הם רימיקיים שונים לסרטים או סדרות שהפכו ללהיטים ונכנסו לפנתאון של התרבות הפופולארית.
באופן מצער, טרנד הרימייקים מככב בחיינו כבר שנים רבות, כאשר נדמה ששטף הגרסאות המחודשות רק הולך וגובר מקיץ לקיץ. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לרימייקים סבירים ואפילו ראויים, אבל למה להתמקד בחצי הכוס המלאה כשאפשר להזכר בחידושים המגוחכים, מופרכים ומיותרים ביותר שעלו למיטב הבמאים והשחקנים בלא מעט זמן, כסף ואנרגיות? אז בפעם הבאה שאתם מקללים גרסה מחודשת ורצים לספריית הוידיאו לחפש את המקור תזכרו כמה גרוע זה יכול היה להיות:
כוכב הקופים
אלוהים יודע מה עבר לברטון בראש כשהוא החליט לחדש את אחת מהקלאסיקות המשובחות ביותר של הקולנוע האמריקאי, בתקציב גדול פי 20 מהתקציב של הסרט המקורי. התסריט נשאר נאמן למקור, ומגולל את סיפורו של אסטרונאוט שנוחת על כוכב מרוחק אי שם בעתיד, רק כדי לגלות שהוא נשלט על ידי קופי-אדם מדברים. סצנת הסיום, בה הגיבור והצופים – נחרדים לגלות שהכוכב העוין הוא בעצם כדור הארץ, היא אחת מהסצנות המפורסמות בקולנוע ההוליוודי. ברטון לעומת זאת, החליף את צ'ארלסטון הסטון המופלא במארק וולברג הבינוני והפך את הפנטזיה המתוחכמת לשילוב מרתיע של אקשן ומסרים דידקטיים בדבר עתיד האנושות.
ברטון, אגב, אחראי לעוד שני רימייקים מיותרים לא פחות – "צ'ארלי וממלכת השוקולד" מ-2005, שחירב את סרט הילדים המקורי מ-1971, ו"אליס בארץ הפלאות" שיצא בשנה שעברה וגרם לצופים להזכר בערגה בגרסה האמריקאית מ-1933 (בשלושת הרימקיים משחקת אשתו, הלנה בונהם-קרטר). בהתחשב ברקורד המרשים הזה, אולי כדאי לקדם חקיקה שתאסור עליו אחת ולתמיד לעבד מחדש סרטים של אחרים.
פסיכו
אם ברטון עוד ניסה איכשהו לטעון את "כוכב הקופים" הקלאסי במשמעות מחודשת, לא ברור מה גאס ואן סנט ניסה להשיג ברימייק "שוט אחרי שוט" של סרטו המשפיע של היצ'קוק. ואן סנט לא שינה דבר בדיאלוגים או בתפאורה, אבל הפך את הסרט השחור-לבן לצבעוני. עם כל הכבוד לווינס וואן, ג'וליאן מור ו-וויגו מורגנשטיין, קשה להתעלות על המשחק האלמותי של אנתוני פרקינס (נורמן בייטס), ורה מיילס וג'נט לי. הסיפור המצמרר על נורמן בייטס, צעיר מעורר בנפשו, שרוצח מזכירה צעירה ומטפל ב"אימו" עובד עד היום בגרסתו המקורית. את הצרחות של ג'נט לי קשה מאוד לחקות, וכנראה שגם לא כדאי.
משחקי שעשוע
אחד מהמקרים המיותרים ביותר בתולדות הגרסאות המחודשות הוא המקרה של "משחקי שעשוע", סרט אימה מטריד ומתוחכם של מיכאל האנקה ("מחבואים", "סרט לבן"). עשור לאחר שהסרט המקורי הפך ללהיט מפתיע של קולנוע עצמאי ורכש רבבות מעריצים ברחבי העולם, החליט האנקה לביים אותו שוב. הוא עשה זאת, תוך שחזור מדויק של הסצנות וזוויות הצילום, רק הפעם באנגלית במקום בגרמנית. משום מה, הסיפור טורד המנוחה על שני נערים פסיכוטיים שמשתלטים על בית נופש של משפחה בורגנית ומתעללים בדייריו, הוא הרבה יותר אפקטיבי בגרמנית. למרות המשחק המצוין של נעמי ווטס וטים רות' בגרסה המחודשת, גם היום עדיף לראות את המקור (או פשוט לדלג הישר ל"סרט לבן", סרטו האחרון והמופתי של האנקה).
הנשים
מסתבר שלא רק מותחנים וסרטי אימה אפשר להרוס. ב-1939 התאספו מיטב השחקניות של הוליווד כדי לככב בגרסה הקולנועית למחזה שכבש את במות ברודווי, בהשתתפותן של נשים בלבד. ב-2008 לעומת זאת, התאספו שחקניות כמו מג ריאן ואווה מנדז כדי להפוך את הסרט המקורי לגרסה עלובה של "סקס והעיר הגדולה". הסרט, שעסק בניו יורקרית שבעלה בוגד בה והיא מנסה לבנות מחדש את חייה, היה נועז למדי לתקופתו אבל הרימייק מסתפק בחבורת קריקטורות שהופכות את כל הנשים לביצ'יות נטולות מודעות עצמית. ואם המקור הקדים את זמנו, הרימייק פספס לגמרי את הרכבת.
קרדיט לעכבר העיר






ציטוט ההודעה
