פחד
זה כבר נמאס לעבור שוב ושוב את אותו המקום, אותו יער שלא משתנה. הירח הרגיל הלבן שנוצץ ומשאיר אחריו אלפי כוכבים קטנים שרוצים להאיר חזק ככל האפשר את פני השמים השחורים והחשוכים. אותם עטלפים אפורים בעלי מבט קר חולפים על פניו משאירים לי אולי שערה אחת מהם. ואני ממשיך ללכת, ובועט באבן נוספת שמונחת על הקרקע חסרת אונים.
הולך, והולך, והולך וזה כבר נמאס, כל לילה שמתחיל בסבבה עם החברים נגמר בחורשה הזאת, אני לא יכול להמשיך אם זה. איך הדבר שנראה הכי קטן בעצם יכול להפוך את זה לפחד הכי גדול שידעתי עד עכשיו. אותה צללית איומה התגלתה לפני, המראה הענקי של אותה חיה, הפה המפחיד עם השיניים החדות שמגיעות מהשפה העליונה עד לתחתונה עוררו בי צמרמורת, צמרמורת כל כך גדולה ומפחידה, שתביא לכאן מתאבק והוא יברח כמו ילדה קטנה. וכך גם אני עשיתי, כמובן בלי הקטע של הילדה.
רצתי ורצתי הרגשתי שהזמן לא עובר, שהוא תקוע. אבל אני מתקרב, אני כמעט מגיע ליעד שלי. אבל רק זה מה שחסר לי, גזע עץ קטן מכשיל אותי ומשפשף את ברכי, הדם מתחיל לזול, דם אדום ובוהק, אבל זה לא עניין אותי, הצללית מתקרבת, היא כמעט עוקפת אותי. אין זמן לרוץ היא תשיג אותי, מצד שני אם אני אטפס על עץ היא תתפוס אותי, ואז סופי יגיע, המרוץ יסתיים. עגל זיעה גדול יורד מפני ונשתף על הלחי שלי, אני מרגיש את דפיקות הלב שלי, כל כך גדולות, כל כך מפחידות, ואני עדיין מבולבל, מתקשה לחשוב בהיגיון, אני פשוט לא יודע מה לעשות! לטפס או לברוח, כי בקרב נגד אותו יצור מחריד אין לי סיכוי. רעדתי, אפילו לא היה קר, הצללית הייתה ממש קרובה כבר, ניסיתי לצעוק חזק כל האפשר אך מפי אינו נפלטה אפילו לחישה קטנה, כנראה מרוב הפחד.
הדם כבר שטף את כל רגלי, היא נהייתה אדומה מכל הכוונים האפשריים לראייה. אני עדיין מבולבל, ומפוחד, צמרמורת נוספת שגורמת לרעידה פשוט גורמת לי לקחת את הרגליים שלי ופשוט לברוח, אך הפחד כל כך גדול עד שרגלי קפאו, עור ברווז היה בכל מקום על העור שלי. ואז, רק אז רגלי התעוררו, הם הצליחו לברוח, אך כמה מזל רע יש בחיים שלי, נתקלתי בגזע עץ ונפלתי לרצפה, התקשתי לקום ועד שהצלחתי אותה חיה הגיעה, ואז הופתעתי לגלות את עורה הלבן כירח הגבוה בשמיים, את שיניו המרובעות שכבר לא נראו חדות, ואת שפמו הארוך, זה היה בסך הכל- ארנב.
---
תגובות בונות/הארות/הערות?
ציטוט ההודעה
,
